שעה של כח

קיים אימון שהתחיל אם אני לא טועה באוניברסיטת קליפורניה שנקרא שעה של כח. הוא הולך ככה: מתישבים על מכונת חתירה (אפשר גם על כל מכונה בחדר כושר), מוציאים את הנשמה 60 דקות ואז מודדים את התוצאה. בחתירה זה קל כי כולם יודעים את משמעות המספרים, במכשירים אחרים צריך לנסות כמה פעמים כדי להבין את גבול המכונה האנושית. נשמע פשוט וכואב וזה גם זה וגם זה אבל זה גם מורכב משהו פחד. זה משהו מחושב, מעצב טכניקה אלגנטית, עניין של מספרים וספי כאב עדינים, כמו ניתוח מדויק בנימים הכי קטנים של הלב. שיהיה ברור, לא באתי לדבר על האימון עצמו אלא על אילו שמתרגמים אימונים לצורת חיים.



אחד החבר'ה המוצלחים באותו אימן הוא בחור בשם בריאן וולפנהיים שעשה את האימון במה שנראה כמו קלות יחסית, אחריה שתה בקבוק מים, עישן ג'וינט וזכה בזהב. החבר'ה שלנו היו לא רעים בכלל, ברוגן הצטיין, טריפ שרף את השעה ורק אני, ספרינטר עצל, יצאתי בינוני. כולנו בצורה כזאת או אחרת עם השנים המשלנו את האימון לצורת חיים בגבולות חיינו דאז. זה הלך ככה: אם האימון הציב מטרה ויעדים כך עשינו בלימודים או במערכות יחסים, השלטנו סדר על הבלתי מסודר או לפחות ניסינו. תכל"ס נכשלנו ולמדנו איזון חיים חדש.

גראהם אוברי שעסק בגרסת האופניים של הענין אמר בכמה ראיונות ששעה של כאב על וולודרום נותנת פרספקטיבה על זמן, כאילו כל דקה מקבלת משמעות חדה ושעה כגוש זמן נהיית משמעותית יותר. גרהם שהוא היום חתיכת גיבור תרבות נותן חלון קטן ומעניין לעניין, אותי מעניין יותר מהגישה לזמן, התרגום של תחושת האימון לחיים, אם צריך כזו בכלל.

לא, ברצינות

אז נתחיל עם הסוף. לא, לא נראה לי שצריך לתרגם אימון, אימונים או ספורט בכלל לדרך חיים כללית ללא פילטר. חייב להיות פילטר טוב ואני בעד כאוס כפילטר. זו דעתי העצלה וקצת מהסיבה לדעה שמה:

באמצע התואר בשיא האימונים והלימודים והבלאגן ארגננו מסיבה אצלנו בבית הפצפון והרעשנו את כל השכונה בהיפהופ מטומטם. כל קבוצת החתירה ביחד עם קבוצת ההוקי של האוניברסיטה וכמה טמבלים מהפוטבול התכנסו בביתנו המצומצם. בנות מנבחרת השחיה ההוקי שדה הגיעו והבית הפך לגוש מטומטם במיוחד של כאוס בשליטה.

הגיעה משטרת בוסטון ופיזרו את כולם, זרקו אותי ואת אנדרו למעצר ל24 שעות ובבוקר שחררו אותנו עם דו"ח על הפרעה לציבור, עייפים וטיפשים מאי פעם. חויה משעשעת וחופשי מעצבת. אנדרו עם השנים הצטרף לנבחרת קנדה והיה באולימפידה הקודמת, שאר המפגרים שם עשו דברים מפגרים הרבה יותר והיום לומדים בקיימברידג', ספורטאי עלית או אלוהים יודע מה. אני הקדשתי זמן לנדידה חצי מושכלת בעולם וחזרתי לאימונים רק כשניג'ס אותי איזה טמבלון על יכולתו, כי לי הרי לא קוראים צ'יקן, אידיוט...



השכלנו מהכאוס, למדנו המון מהבלתי נשלט. כל הזמן מישהו הסתבך בצרות או שהשליטה השברירית במצב נעלמה בבום. נהיינו מלכי האדפטציה, לא בטוח שזו דרך חיים טובה ליותר מכמה שנים אבל כך אכן היה.

מי שהיה מנסה לחיות את אימון  שעת הכח באותה תקופה היה נופל חזק לעומתו הבלגניסט נכנס לכלא.  עם השנים נהיינו זן מאסטרים באיזון מנטליות שעת הכח עם בלאגן בשליטה. רומן יעיד, יצא ממנו אנשים דואליים. תקופות רציניים ומדויקים כמו שעון שווצרי, תקופות שוברים בקבוקי בירה על הראש. עכשיו שחזרתי להתאמן וחסר לי הבלאגן אני צופה שמישהו ימלא את החלל- אני בעד לשלוח את מקסים למעצר מנהלי על היותו מסתנן רוסי מסודן, זה יעזור לאימונים.



שעשועים בתערוכות אופניים  2002 קשור\לא קשור