שריף ואופניים צהובות

שריף נולד בקטסס להורים מצריים אקדמאים מאד. הוא למד קצת על הסטורה של המזה"ת אבל מרחוק עד שכנראה בגיל מוקדם ההורים שלו חזרו לקהיר לכמה שנים כשהיה קטן והוא ספג חזרה את התרבות לפני שחזרו סופית להשתקע שם. אני חושב שאבא שלו לימד בטקסס אבל לא ממש בטוח.

אנחנו נפגשנו  ב2007 בכיכר תחריר והתכוננו למפגש של סטודנטים על פלוקה (סירת מפרש חביבה על הנילוס) המפגש היה מייגע ושיחקנו משחקים חברתיים כדי להכיר אחד את השני, אני כפי שמוז'נה כבר ניחש התחלתי לצעוק- מספיק עם השטויות האלו מי בא לשתות. ובילינו את רוב זמנינו בשתיית בירה סקארה על גג בניין המלון- "אודיון"- מוסד, מוסד!! בשנתיים בקהיר, החברות שלנו עזרה נורא בכל פעם שהרגשתי את הכאוס המצרי מתיישב לי על הראש.

עכשיו הקטע הוא, ששריף בעצם הרבה הרבה יותר חכם ממני ובעצם הוא סוג של עילוי ואני לא אומר דברים כאלו בקלות בכלל. הוא כינס "מועדון קריאה" על גג המלון כדי לדון בכתביהם של פילוסופים בני-ימינו-,זכור לי במיוחד את הפגישה על אגמבן ועל טיב השירותים במדינות שונות והיחס התרבותי לחרא- לא צחוק, במדינות שונות. בנוסף היו משחקי פוקר על הבוקר ושטויות כמו בתמונות למטה.

הבחור עידד אותי לצחוק על התרבות המקומית ואמרתי לו שאין סיכוי, אני יהודי ותכל"ס קצת ישראלי וטוב יהיה אם אני אוריד פרופיל. הוא התעקש ובשביל להראות לי שהוא רציני התחיל לפרוץ במבטא ברוקלינאי יהודי בכל קהיר ובצעקות הודיע לכולם שהוא יהודי והוא מחפש בחורה יהודיה נחמדה בלי שיער על העורף שיוכלו לעשות בית נעים במוהנדסין שבמרכז קהיר ושאימא תשמח אם יהיה לה קצת כסף. טוב אז אני הצטרפתי אליו בסופו של עניין וגידפנו ביחד את האחים המוסלמים והחלטנו שהגיע הזמן שיפסיק במנהג המצרי של החמדאלילה  וההאינשאללה כי הוא לא דתי בכלל ואכן שריף כבר לא אומר את אלה, שזה באמת חתיכת עניין בקהיר.

אולי הכי קטע הוא כשחיפשתי דרך לעשות קצת כסף וכשגיליתי שהיו צריכים עוזר הוראה בקורס לתואר שני בציונות המאה ה20 קפצתי על העניין ונהייתי מורה "מוסמך" לציונות באוניברסיטה האמריקאית בקהיר. שריף כמובן הצטרף לקורס וצחק עלי בלי סוף- אפילו התקשר אליי לסלולרי תוך כדי השיעור מהשורה הראשונה כדי לעשות לי פדיחות וביקש שאכבה שת המכשיר. את התמונה למטה הוא צילם.

ב2008 עזבתי את קהיר לעבוד באו"ם בשוויץ  ושריף חזר לטקסס ללמוד עריכת דין. לא מתאים לו- והוא מודה בזה. מה שכן- שריף נורא התחבר לתרבות האופניים שם וספציפית ליילו-בייק. http://austinyellowbike.org/ הוא אמנם למד המון אבל היה מתקשר אלי כל הזמן להודיע לי שהוא מתלהב בטרוף מהעניין והפך להיפסטר למופת! ירדתי עליו בטרוף. הוא הפך להיות אחד המובילים שם בפרויקט והקים פרויקט נוער ממש מעניין. בגיג באו"ם בזמנו עבדתי על מסמך זכויות נשים בפקיסטן עם איזה פרויקט נוראי שנקרא הLady Healthworker Program  של מושרף- פשוט אסון של דבר- שריף מאד התעניין ודיברנו לא מעט על איך הוא רוצה לשלב אופניים  ואקטיביזם שהוא התחיל ללמוד באוסטין.  

בערך בזמן הבלאגן של לפני כמה חודשים הוא שלח אלינו לניסנאס את פאט שניהל את יילובייק באוסטין וישבתי ודיברנו ארוכות על התנדבות ואופניים ושלדות ומהפכות והיה ממש כיף- הוא שתיין גדול יותר ממני הפאט הזה והיה ממשמעניין לשבת איתו בוואדי- הוא התחבר לווייב. אחרי זה המשיך לרמאללה והבטיח לשמור על קשר- אולי בנסיעה הבאה לאוסטין נפגש כולנו לדבר על אופניים ומהפכות. מה שבטוח את תרבות האופניים של יילו בייק אפשר לתמצת וליישם פה- ממש דברים נהדרים- העיר תרמה להם את כל המתחם לזאזל.

כשפאט היה פה- שריף נסע לקהיר עם האופניים, חטף לפנים בתחריר, חטף כמו שבחיים לא ראיתי מישהו חוטף ואפילו ראיינו אותו לאיזה חדשות  http://abcworldnews.tumblr.com/post/3088330974/meet-sherief-gaber-a-young-man-who-rushed-to . ממש נורא מה שהיה שם אבל כבוד על הביצים, לא נראה לי שלי היו יכולים להיות ביצים לעניין. כבוד.

טוב בכל מקרה שריף סיים ללמוד באוסטין טקסס והיום הוא עו"ד אקטיביסט על אופניים. זה ממש אחלה וזה ממש פוטנציאל לעניינים טובים!

אז למה זה בכלל מעניין? לא יודע אבל הנה משהוא חביב. מהחבורה שלנו מקהיר היו כמה ששמו עיין עלינו עם האופניים ואקטיביזם והעניינים. אחת מהן היא שרה, בחורה אמריקאית חביבה וחברה טובה שהיום עובדת במלכ"ר חביב נורא בשם טרנה www.terana.com שהמליצו עלינו בניסנסיה מבין כמה אלפים בעולם  להיות באיזה Fellowship מגניב עם 70 מנהיגים צעירים מהעולם. מסתבר ששריף ואנחנו נהיה נציגים ביחד- זה ממש מגניב ומקווה שנוכל לעשות עם החומר הגולמי שלנו משהו.

טוב אז חדשות מהחזית- יוסי סופסוף הפסיק להיות מנהל קשרי חוץ לפוליטיקאים בגרוש ונותן את זמנו במרץ לפרויקט בוואדי. צפייה להתנעה כמו שצריך בלי נדר עכשיו. מוז'נה בונה פנדרים וחולם כל עתידו בתור גדי מינץ.

נתראה.



כשברוגן המפגר בא לבקר, שריף 2 משמאל



היום האחרון בקהיר- כולם שתויים, מונה ושאדי באו לבקר מלבנון. מונה מאז מבקרת, לפעמים בניו יורק- לפעמים בבוסטון.



ערב פוקר בדירה  בקהיר כולל סיגרים ובולשיט- נראה לי ששריף צילם?




פאק זה מצחיק, מלמד שיעור על ז'בוטינסקי בכיכר תחריר.




אני שרה ושריף על הסירה בנילוס ביום הראשון. חולצה מחנות האופניים בבוסטו, ענק.



לא אופניים

רומן- אני מקווה שאתה נהנה בהודו ומעשן גראס כמו ילד טוב- שמור על עצמך שאירנה לא תצטרך לדאוג. מוז'נה, ווסטי.

למי שהיה לו מספיק סבלנות לקרוא את זרם המודעות של הפוסט הקודם ובנוסף הוא גם בעליהם של טייץ רכיבה, מה שלומכם? כמה קילומטרים עשיתם היום?

לפני כך וכך שנים לקח הנטר טומפסון את חייו. הוא היה בן שישים ושבע ועשה חיים שלמים כמו שעושים מעט מאד אחרים את שלהם. הוא היה עמוד תווך, בנה את עצמו מבפנים החוצה, בנה פרסונה שלמה וטישטש את הגבול שבין מי שאתה ומי שאתה משדר. Fear and loathing הפכו להיות אחלה סיסמא להמון דברים כייפיים בזכותו, ומעט כמו טיילר פרי שדיברנו עליו מתישהו פה, גם נתן גושפנקה לנשיא אמריקאי אחד, אז זה היה קרטר.

הוא לא קשור לאופניים. בכלל. אולי חוץ מזה שפישר מחקה את הסטייל בלי הצלחה בכלל בכלל בכלל בכלל.

הנטר כתב וכתב ברולינג סטון, וכתב וכתב כמו שוולט וויטמן כתב על האינסוף של השטח הארצות הבריטי ועלי הדשא הבלתי נגמרים של האינסוף האמריקאי. על נסיעות שממשיכות הלאה והלאה ועל מפגשים שיש כמותם רק אם עוצרים להקשיב. היה הומניסט ונראה שאהב אנשים- לפחות הנהיג אותם אם רצה ואם לא. בשורה עקומה מרוברט פרוסט עד לקוונטין טרנטינו הוא עמד זקוף ומגמגם עם בירה ביד אחת, אקדח בשניה ומה שנשאר על מה שנשאר. איכשהו בכל זאת היה אב מסור ובעל ואיש עסקים והל'ס איינג'ל. במסורת ארוכה של כותבים שבונים פרסונה כי זה בא טבעי לבלשט- כך עשה והפך לאייקון שמסתבר שרק ביל מארי הצליח לשחק אותו כמו שצריך בהוליווד ההיא של אז.

אם גינזבורג היה האבא של המודעות והמיניות והזקן והמשקפיים והפרעושים, אם לייבוביץ של התוכחה והצדק , אם פרס של פצצת הגרעין היהודית ושושנה דמרי של הכלניות, טומפסון היה של האמת והכאוס. אמת וכאוס.

עכשיו אופניים.

כשהתחלנו אי שם לפני איזה 20-15 שנה היינו לבד. קסדת הפול פייס היחידה במזרח התיכון הייתה  ביד אחת, אופני DH דפוקים והבודדים באזור שכבו מפורקים  מפיצוצים אליה ואלי. והיה אמת והיה כאוס. שבילים בלי קק"ל, תחרות בלי ריפוד במכנסיים ואמת וכאוס. גדלנו וגידלנו את עצמנו עם כל זה מסביבנו . שלא כמו המאכריה מסביב שחיו משוק הגרוטאות ומשלחת היד של מערכת השיווק האמריקאית דרך חנויות האופניים הישראליות, נשארנו עירניים לבאלגן ועכשיו, להגיד ת'אמת מרגישים מה זה אנרגיה. לא שיש לי חיבה לחנויות התפלצת שגדלו פה- אין לי, גם אין לי יותר מדי חיבה לאנטי תפלצת שקפצה עלינו פתאום בדמות פיקסים וכד'- אין לי.ולמרות שמקסים צוחק עלי שאני מתנהג כמו יתום של רם (והוא צודק) אני מרגיש פה רחש. רחש, רחש! והוא רחש טוב.

 2 דברים יחדיו אני מרגיש ושניהם פוטנציאל.

1)      שחסר פה מסורת,  ותקום מועצת חכמים!

כבר אמרתי אז זה אז סליחה על האלצהיימר- קראו לזה מה שתרצו- דמות מחוננת כמו ה. ס. טומפסון או מודעות לתחושת הזמן על גלגלים- זה חסר. אני מרגיש חופשי לתת לך נמרוד את השרביט- תתחיל לכתוב הסטוריה- זה חשוב לכולנו- ויותר מזה הגיע הזמן לבנות מועצת חכמים של התחום. מכונאים מוכשרים והומוריסטים שתיינים שבנו את העניין- הבירה עלייך.

2)       זה עידן המאבריקים הישראליים, יש פה מה זה מקום לאנשים עם יכולת עם או בלי גלגלים אבל בתחום הטוב. בא לי בטרוף שחבר'ה יקומו ויבנו את חלומם  ואני לא מתכוון לייבא אופניים. עידן השמנמנים שכותבים ביקורת על אופני טיטניום מאחורינו (אני מקווה), הזמן הוא עכשיו. חממת  lowtech על חשבון רומן וסטף וורטהיימר. חזרתה של האמת והכאוס.

מצב האומה

לאחרונה דיברתי עם חבר על זה שהכל טוב. כל המוצרים שאפשר לקנות לאופניים שלך היום יהיו בסדר גמור. בעבר הלא ממש רחוק אפשר היה להוציא לא מעט כסף על מוצרי קצה שהיו די קקה. ראו ערך משכך לינקג' קדמי (AMP טפוי), גלגלי ספינרג'י עד 2007, מוצרי קודה קנונדייל, פרופלקס הכל כלול, והאהוב עלי מכל הזמנים סיט פוסט של קונטרול טק- ה' ישמור. 

במצבינו הנוכחי מודל 2011 במדינת היהודים הכל בסדר. אין ממש משהו שהוא יותר או פחות רע ובאותה מידה ההבדלים האיכותיים בין רוב המוצרים המיינסטרימים ניתנים להבחנה רק ע"י רוכבי מסטרס ממולחים ושבעים- פרד'ים. להגיד ת'אמת מנושא לנושא כמעט באותו נושא: כל הטרנד הנוכחי(באיחור של 12 שנה אחרי ערי העולם), של אופניים אורבניים על מיניהם, ג'ינסים, פירסינג ובירה- גזורים מאותו חומר של הפרד'ים. אני מחבב ת'עניין הרבה יותר אבל לעניות דעתי רמת השביעות העצמית  וקליקה דומים קצת יותר מדי ללהקות ההיטק עם הכרס על מדונ'ים. האופנה שונה אבל התוכן זהה- "אני משויך, אני מבין, אני רוכב מעט יותר ממך". 

איכס מזלג לינקג'

הגענו לשביעות. אכלנו ושבענו והשאלה שנובעת היא מה עכשיו?

עכשיו ננבא את העתיד כמובן, עם מספרים:

1.      הכל דומה, טרק וקולנגו, אינטנס ואיירון הורס, ובוטיק כזה או בוטיק אחר רק נותן ביטוי עצמי אבל לא ממש הבדל איכותני.

2.      שלדות הן כבר לא מרכז העניינים היום ומרכזיותן בעתיד יירד.        עכשיו אני יודע שהפרה קדושה אבל תחשבו על זה, מרבית ההבדלים המודרנייים בין דגמים הם בשילוב אבזור ואינטגרציה שלו. העתיד הוא באינטגרציה, סיט פוסט, סטם, קידון ביבי מזלג וכו'. כל זה אחרי פיט סביר כמובן.

3.      העתיד הוא במוצרי "לא-אופניים".         וזה חשוב: חברים, אנחנו חנונים שעוסקים בספורט של גברים בטייטס שבמקרה הטוב נראים כמו נשים. מוצרים חזקים עם משיכה שיווקית הולכים להסתמך על קהילת ה"לא-רוכבים", ראה ערך מכנסי רכיבה שלא נראים כמו קונדום, אופנת קרוסאובר, משקפיים שלא נראים כמו חללית, ציוד לאופניים שניתן לשימוש יומיומי, תיקים, נעליים וכל ענייני הקומיוטינג.

4.      לא אופניים.  אוקיי, עכשיו זה ישמע כמו קצת מתפלסף\מתרומם, אבל אני גורס (בפחד מסוים ממקסים) שעתיד האופניים הוא לא באופניים. זה אומר ההפך מניל פרייד. זה אומר שבעתיד הנראה לעין מי שרוצה פלח שוק בתולי ומפתה, ייקח את מה שלמד מעולם האופניים ויבנה משהו אחר. אחרי הכל אותה טכנולוגיה של שלדות ואבזור בונה חלליות, מכוניות מרוץ, סירות בובסלדים וה' יודע מה. צפו פגיעה- גלשני ספיישליזד עלינו.

5.      תרבות לעולם תחיה.   אם אתה טוב במה שאתה עושה ואתה איכותי ואתה יודע לשדר לעולם את כל אלה אתה מלך, וזה נכון בכל תחום. יש לנו בארץ התחלות של כאלו ואינשאללה מסורת מקומית תחיה טוב טוב.

6.      סוף עידן החנויות ותחילת עידן הסדנא הביתית.     טוב אז כבר שנים מספידים את החנויות, הן לא ייעלמו אבל יהפכו יותר ויותר להיות מועדוני ספורט כי הרווח הוא בשירות ולא במוצר שמשתלם יותר בקניה מהיצרן. ד"א מישהו שם לב כמה קל לבנות קסדה בבית? אופניים מבמבוק? קארבון ביתי? סיבי פשתן? וכו' וכו'.

אז לסיכום:

הכל אותו דבר, האווירה מרגישה כמו משתה וויקטוריאני על גלגלים והולך להיות פה מה זה מעניין. לא יודע מה איתכם אבל לי בא להתחיל לבנות סירות מסיבי פשתן.

מסורת של אחרים

ברשימה הארוכה של הדברים שאני לא מבין בהם כלום כלולה גם היסטוריית אופני הכביש של ארצנו. תכל"ס כל מה שאני יודע להגיד זה קצת יהודה גרשוני, קצת גלגלי העץ, כמה מילים על מאמנים אגדתיים ואז הכול אופני הרים. כנראה כמו כל אחד יש לי חור בהשכלה ואני בטוח (ת'אמת די הייתי רוצה) שכמה חבר'ה באזור יוכלו להשלים לי את החסר על כמה בירות. ההיסטוריה הפרטית שלי היא של אופני הרים סטייל אלי סט ואז ישר לבלגן בחו"ל ככה שנשרפו לי שנות ה90 המקומיות והעשור האחרון שקע בבירה וזיעה. מה שיצא מהכרונולוגיה העקומה הזו זה אבולוציה אישית ומוזרה של עולם האופניים העולמי כפי שהיא משתקפת אצלי בראש.
אם היה תרשים זרימה  של תרבות האופניים האישית שלי זה היה נראה קצת ככה:

קצת מאט הופמן של ה90 המוקדמות ישר למסלול של גרהם אוברי שמאלה לטיילור המילטון בימי הסקי בוורמונט ולירושלים של עידו סופר, קצת אנטולי, הרבה רם, טרנר, וונדרמרק וקאלפי וישר לקריס צ'אנס וכל הגילגולים שלו היום.

אמרו עלי כמה חבר'ה בלימודים שאני מדבר כאילו הרכבת התחתית מברוקלין עוצרת בחיפה עולה לכרמל, עושה לולאה בפירמידות ומסתיימת בדאון טאון לונדון. אז אולי זה העניין פה רק עם אופניים. בגלל סלט הפרות הזה, ואולי בגלל שממש צמאתי למסורת והיסטוריה התחברתי לאנשים שחיו את שרשרת ההשתלשלות הזו בארהב הברית. דורות על דורות של חבר'ה שהכירו וידעו את עולם הגלגלים שלהם וראו אותו משנה צורה עם השנים, מירוצים וניצחונות שיזכרו כנראה לעד וסטלנים על גלגלים שנהיו איקונות.

במקרה בזמן שחשבתי על הכתיבה הזו נפגשתי עם רם בתחרות חתירה בחיפה, דיברנו קצת על מה שאנחנו עושים בניסנאס  ואיפה כולם היום. רם שהיה ההתחלה של אופני ההרים בישראל ראה את השתלשלות העניינים ב20 שנה האחרונות והתנתק ממינו לפני איזה 7 שנים. אצלו כמו אצלי המסורת חסרה, מסורת שנראה לי ששנינו מוצאים מחדש, הוא בחתיררה ובחקלאות ואנחנו בבריאה מחדש של מסורות קהילתיות ותחבורתיות. הוא הבטיח לבוא לרתך ביחד- אני שמח כמובן.

בכל מקרה חזרה למסורת של אחרים, החלון שלי לעולם הכביש האמריקאי קיבלתי בהתחלה דרך גרג שכתבתי עליו בפוסט קודם על הזקנים. גרג שנראה לי אז כמו שלוך מקליפורניה שאהב לעשן, לשתות וקצת לרכב היה בעצם רוכב מקצועי לאיזה 12 שנה. הוא היה הגרג למונד של זמנו וניצח את כולם כולל כולם בטור טקסס וכמה קלאסיקות באירופה. לא ממש הייתי מודע לבחור עד שבילינו את השנתיים האלו בבוסטון ביחד ולאחרונה הוא וכל החבר'ה של רכיבת הכביש בשנות ה80 התחילו להשתגע בפייסבוק כולל תמונות מדהימות של כל החבר'ה בזמנו.
אז יש המון להגיד על החבורה הזו ומי שראה את הסרט "אמריקן פלאייר" יכול לטעום קצת מההוואי שבטח היה ממש משהו. מבחינתי זה כיף כי עם השנים יצא לי להתחבר לכמה מאלה דרך גרג והחנות, נד אוברנד ולמונד וריצ'רד דגרמו ועוד כמה אושיות באו ושתו ודיברו על ימי הזוהר- אשכרה ברוס ספרינגסטין כולל השיער רק על אופניים.

אז חשבתי לשתף כמה תמונות שריצ'רד דגרמו שיתף איתי כדי לחלוק קצת מהחלון לחויה ההיא למרות  שבעצם זה ממש  אבל ממש לפני זמני.


גרג אורביץ  בימין ובשמאל אלקסי גריוואל

 זה היה מטור טקסס בשנות ה90 המוקדמות אני חושב כשגרג היה בן 20 ואלקסי שהיה אז כבר מלך העולם ואלוף אולימפי.זה ממש ממחיש גם את הגישה של גרג שדיבר על בירות בפודיום והרצינות של אלקסי, בן למשפחה הודית אמריקאית שהיה סופר נחוש לנצח. מישהו זוכר את אחיו רישי שרכב בהרים על קליין? אני חושב שאפילו התחריתי נגדו פעם אחת בניו המפשייר- היסטוריה.



ארמסטרונג כשהיה ילדון בן 20 עם אשתו של ריצ'אד

 נראה לי שזו תמונה של ארמסטרונג כשכבר היה אלוף העולם בעודו ילד בן 20. הזוי.

גרג בפעולה

אותי זה ממש מצחיק לראות תמונות של האיש הזה בפול רצינות אבל אין ספק שהיה כלי בין כלים. 15 שנה אחרי זה הוא האכיל אותי חצץ בהרים.

למונד בפעולה

אי אפשר לשכוח שזה היה האיש של השנים האלו. הסיפורים של גרג א על גרג למונד די עונים על שאלת החומרים האסורים שלו - ממש משעשע לשמוע.

אחד מאופניי האיירו הראשונים- כתוב האפי אבל הייצור לא ידוע- אולי סארוטה? לא זוכר

  אני בעד שהפוסט הבא ידבר על משמעות הזכייה האולימפית של אלכסי בבניית תרבות אופניים בארה"ב. נשמע מעניין?

אז מילה על ניסנאס ואני סוגר. יש לנו ייצוג בחנות בניו יורק שמוכרת את הפנדרים שלנו על ברומפטונים. זה ממש מרגש ועדיין בבניה אז פרטים בקרוב. חוץ מזה העבודה ה"אחרת" שלי שוחטת ובקרוב עוזבים אותה תמורת מוז'נה פול טיים.
אפילו מתאמנים כל יום- ימי המשיח פה.
רומן עוזב להודו וכולנו עצובים- כולם לרוץ לסלאלום לתת לו כאפה.

שנייה על מצריים בלי אופניים אבל עם סקס.

אני לא מבין גדול, נקודה, אבל באקט של התגלגלות כזאת יצא שלמדתי בקהיר. בגלל העובדה הזאת שואלים אותי כל מיני חבר'ה מה יהיה. זה הזמן להודות שאין לי מושג בכלום, אבל יש לי אינטואיציה שיהיה בסדר.

כשאני למדתי זה היה ב2007-8 כשהתמונות של הדיקטטור היו בכל מקום ולאנשים נמאס, אבל לרוב בשקט. היו פה ושם כמה ענייני אלימות אבל כמו ב30 השנים לפני זה לא היו סרטים אטומיים כמו עכשיו ואולי זה הזמן להגיד- הללויה לרחוב המצרי.

יש דבר אחד שאני כן יכול להצביע עליו וזה הסימנים למהפכה בדרך ואולי הסימן הכי גדול- סקס או בעצם תסכול מיני מדיני. כמו תמיד הכל כולל הכל מתחיל ונגמר בסקס וגם במצריים אני טוען שהבעיה המרכזית של העם המצרי ב20 שנים האחרונות היה סקס או החוסר שבו. מפועל יוצא מכך אני גם גורס שהטעות הגדולה של הדיקטטור הגדול היה להתעסק בסקס של עמו.

אז ככה- אם אתה מצרי צעיר ורוצה להתחתן אתה צריך חפיסה די מסיבית של דינרים. לא מקובל לעשות עניינים לפני החתונה ככה שאתה קרימינל די גדול אם אתה נתפס לפני שעשית מספיק כסף ולפני שהתחתנת. המצב כפי שהוא, לפחות על פי כל הארגונים העולמיים כמו הבנק העולמי קבעו שיותר מחצי מהעם המצרי חי על 2 דולר ליום אז חתונות זה עניין קשה להשגה ועל כן גם זיונים. נוסיף לזה את העובדה שלהיות הומו זה נגד החוק ושמצריים הפכה ליעד מועדף לתיירות מין של העולם הערבי וקיבלנו פצצת מין מתקתקת.

דוגמא לזה היה מקרה של תקיפה די נוראית של תיירת בריטית בשוק חאן אל חלילי ב2008. הייתה בחורה מערבית שיצאה לה לקניות בשוק וחבורת צעירים קרעו ממנה את הבגדים ועושה רושם שגם נגעו בצורה רעה מאד. אחרי המקרה הזה שהיה די מתוקשר, ישבנו לנו בכיתת הלימוד שממש ליד כיכר תחריר הידועה ודיברנו על מה ולמה. היו מי שאמרו שכל ההתפרצות הזו פסולה ומנותקת והיו מי שנתנו סיבות להתפרצות והיה אותי שרק חשבתי- שיט איזה מסכנה הבחורה הזאת ובמידה שונה לגמרי איזה בעסה להיות צעיר ומצרי.

השאלטר של מובארק היה על הכל, הוא זרק כמה עשרות אלפים לכלא בעזרת חוק החירום שלו, המשטרה שלו היו קרקס מהלך, "יום שחרור סיני" השנתי שלו היה פשוט מגוחך ותכל"ס שקר, אבל הכי מהותי- היד לתחתונים. במודע או שלא במודע מובארק הפך להיות שליט העל של חדר המיטות המצרי וזה בעייתי. אז אני אומר ככה- סימן לנפילת דיקטטור ערבי זה גם בלגן כלכלי וגם חברתי וגם פוליטי וגם וגם וגם אבל בייחוד תסכול מיני מדיני.

ועכשיו כמובן להשליך על כל העולם:

איפה יש תסכול מיני מדיני? אצלנו? לא, עושה רושם שצעירים ערבים פותרים לנו את הבעיה הזאת. סוריה? כן, קבלו הפיכה, עירן? כן ההפיכה הבאה בדרך. עירק? לא, יש כוחות מיניים זרים, הכל טוב. סין? מהפכה בטוח. אז במסגרת ניבוי העתידות שלי באמצעות ה10 אגורות בכיס אני צופה מהפכה בסין בתוך חודשיים.

פעם באה אני מבטיח חוזרים לאופניים.

Loss

הכרתי את קייטלין לפני ארבע שנים. היא הצטרפה לקבוצת הרוכבים המאולתרת שלנו ביחד עם בחור שהכירה שהיה ממש סימפטי למרות שברח לי השם... כולנו הכרנו אחד את השני איכשהו דרך האופניים למרות שאף אחד לא רכב בצורה מסודרת, גם לא היו לנו אופניים כמו בארץ- עם חובת דיגום. ממש חבורה על גרוטאות, אני רכבתי על האפי שנות ה60, קייטלין על משהו מאולטר, אליסון על ראלי כביש מהשמונים, ג'ים על ברידג'סטון ישנים ופה ושם כמה אנשים על סרלי וכאלה.

הדרך תמיד אותה הדרך, כשהייתה שמש רכבנו מפארק סלופ שבמערב ברוקלין לים שבמזרח ולחוף שקט שם שתינו ונחנו מהשבוע. כולנו התעסקנו במקצועות חופשיים, ככה ש2008 איימה על כולנו בפיטורים. אני התעסקתי בענייני שלום, כמה חבר'ה היו מעצבים, קייטלין צילמה וג'ים עיצב טישרטים לאיזה מותג. לא ידענו מתי ייפול גרזן המיתון אז התמסרנו לרכיבה לים ונהנינו כהוגן.

קייטלין חלתה, ועם החודשים נשר לה השיער, ועדיין רכבנו. עם מטפחת על הראש והכל אבל עדיין באה עם הבחור לים. עברו כמה חודשים והשיער חזר, היא התעקשה על השיער ומאד אהבה אותו ובצדק- אחלה שיער. חזרנו לשיגרת האופניים, הבירות והשקיעות המדהימות שבקיץ הניו יורקי. לקראת סוף אותו קיץ כשהתחיל קצת להתקדר קייטלין נעלמה אחרי שגילינו שויתרה על הכימו תמורת קצת איכות חיים בסוף. היא היתה בת 32 במותה- הגיל שלי היום. גילינו את זה אחד אחד והיה ברור שהרכיבות המעטות שנשארו באותו קיץ יהיו לשמה. אז שוב, גם כשהיה קצת קר רכבנו לעבר שיפ-הד'ס ביי, החנינו את האופניים בערימה על החוף ושתינו לכבודה. באיזשהו מקום הראש שלי עדיין באותם רכיבות.

שנים לפני כל זה בחורפים הקפואים שצפונית לניו יורק, כשהתאמננו בקבוצת החתירה, מייק התחיל קצת לוותר. האימונים היו קשים הרבה מעל איזשהו הגיון וכולנו נשברנו בצורה כזאת או אחרת. אני וויתרתי פעם אחת באמצע טסט של 6000 מטר ואחרים נשרו בגלל פציעות. ברוגן שתה יותר מדי, אחרים נכשלו בלימודים ומייק התחיל לאכול יותר מדי ולהעלם מהאימונים. הזמן עבר ומייק נעלם יותר ואיבד כושר.

היינו יושבים ביחד בחדר האוכל ומתאוששים מהאימון המטורף תוך כדי שיחה על תוצאות הטסטים ואכילת המבורגרים. כולנו היינו חולקים את הקשיים שלנו כי הקבוצה היתה מקור של כח. מייק היה מצטרף ומצחיק את כולם, פעם אחת לקח אפונה והראה לכולנו איך הוא יורה מהאף את האפונה שלו מהשולחן שלנו לצד השני של חדר האוכל- מדהים, התמונה של האפונה מוטסת מהנחיר שלו ככה חרוכה בראשי.

אחרי כל אימון, אחרי כל ארוחה, אחרי כל שיעור הייתי עולה על האופניים ורוכב לאורך נהר הצ'ארלס ונותן למים או לקרח להרגיע אותי, אז זה היה ייטי ארק הארד טייל קלאסי שנת  96 שקיבלתי בחנות כשגנבו לי את המרלין (למרות שכבר היינו ב2002). אהבתי אותם נורא, גם כי פראנק ריתך אותם וגם כי החבר'ה בחנות בנו אותם עם חלקים מצחיקים נורא, המון סגול אנודייז זועק.  הרכיבה הייתה כרגיל הבריחה, המדיטציה והריפוי.

אחרי אותו מרוץ ראשון של השנה התחרינו בסירות של שמונה שנבחרו בקפידה, איכשהו הצלחתי להתברג לסירה הראשונה ומייק הוצא מהליין אפ לגמרי, הוא לא התחרה בגלל כושר ירוד.

כולנו סיימנו את התחרות, ניצחנו אותה וזזנו לחדר האוכל, החבר'ה בוואן ואני על הייטי. כשהגענו נתבשרנו שמייק התאבד בחדרו.

השוק היה טוטאלי. הכל נראה כמו שניות אבל שעות עברו. אני יצאתי עם האופניים לנהר ושרפתי עשרות קילומטרים עד שהצלחתי לתפוס קצה קיצה של פרופורציה וחזרתי למגורים שלנו. הלוויה בכנסיה קטולית אירית, ארון פתוח, שירים ומזמורים נוצריים וכולם בחליפות ואני, אני עדיין בתוך הראש על האופניים על גדול נהר הצ'ארלס הקפוא.  באיזשהו מקום אני עדיין עם הראש שם.

אחרי כמה חודשים כשנתבשר לי שגם אבי וויתר, יצאתי לניקוי של שעות על אותם אופניים על גדות  אותו הנהר והמוכר נהיה נחמה. התמונה המשתנה של נוף המים והקרח, העצים הערומים שהתחלפו בביניינים משתקפים בנהר הפכו למנטרה משכחת תוך כדי פידול.

הטלפון מהמשפחה רק אמר שצריך לטוס חזרה ארצה ושכנראה אספיק להגיע רק להלוויה. איכשהו הזיכרון מאותו יום, הטלפון, ההתכנסות עם החבר'ה, המילים הריקות, הכל התנקז באותה רכיבה. באיזשהו מקום אני עדיין עם הראש שם.

רומן רוסי

כשויקטור ואירנה היגרו לישראל, וזו עובדה, הם באו עם שלושת הדברים הבאים: את חפירה מטיטניום, עגלת קניות של זקנות (גם כן מטיטניום) ובל נשכח, אי אפשר בלי- לום מטיטניום למקרה והסקודה לא תתניע בבעיטה. בנוסף הם גם הגיעו עם שני ילדים מופלאים, משקפיים של רוסים וכמה כובעים שימחישו את העובדה שהם באו ממקום יותר מתורבת ומצחיק.

מסתבר שברוסיה באותם שנים, בתקופה שיכולת להחליף כמה טון ברזל תמורת תלושים לחמאה ומשחת שיניים  היה אפשר בעצם הכל ובלי יותר מדי הגיון. מן תקופה כזו שלא היה בלתי מתקבל על הדעת לבנות מכוניות עם פח בעובי מטר או לחילופין עגלת קניות לזקנים מטיטניום עם עובי דופן משתנה- מצוין.  

אז ליד הבית של ויקטור ואירנה ברוסיה, כשמקסים היה קטן וחמוד ורומן עוד למד להגיד דה וספציבה היה מכרה טיטניום פאקינג ענק שבו הרבה מצרכי האימפריה למתכת האצילית היו מתממשים. בתרגום למונחים של רוכב אופניים זה קצת כמו לגדול ליד שדה שבו גדלות חמניות שבמקום גרעינים , היו גדלים  מערכות אקס.טי.אר.  אז לפני שנפל מסך הברזל כשעוד צרכי הטיטניום של ממלכת האופל היו מקומיים ניתן היה להשמיש את המתכת לכל מיני צרכים ואני בטוח שאי שם במשהו-סלביה יש עיירה שבה כל התושבים משתמשים בקולפני ירקות מטיטניום וקוצרים את שדות החיטה האינסופיים שלהם בקומביינים לגמרי מטיטניום טריפל באטד שיהיה גם קל וגם סטייל.

עם השנים ועם נפילת מסך הברזל, היה צריך לנסות ולמצוא שימושים חדשים למתכת הרוסית שבעצם לא עלתה כלום. היו כמובן לא מעט אופציות ואחת מהן היתה אכן בתחום האופניים. כשהיינו ילדים קטנים בני 22 בחנות הבוסטונית אחד החבר'ה, בחור בשם מאט הפעיל קשרים רוסיים והזמין שילדת טריאל מרוסיה, כולה עשויה מטיטניום ספציבה, עם ריתוכים אלוהים ישמור-מכוערים וכולנו כיננו את השילדה Mootskee .  היום הוא מנהל חנות קומיקס בסיאטל וחי כמו שסטלן צריך, אבל זה לסיפור אחר. אני חושב שגם כולנו זוכרים חברות אופניים שעשו שימוש בחומר, חלקן בהצלחה וחלקן כמו איירבורן- ממש לא. 

טוב, יש שני עניינים מעניינים בקטע לדעתי. האחד הוא שהחבר'ה ברוסיה השתמשו במה שהיה, ז"א השתמשו בחומר לוקאלי וזה אחלה. העניין השני שמתברר מכל זה הוא שהיוקרה של החומר הזה- לפחות בעולם האופניים לא מגיעה מהחומר אלא מהעיבוד וזה חשוב לזכור תמיד. ז"א שאפשר לייצר אופניים בשקל מטיטניום או את חפירה מטיטניום בחינם או שאפשר לקנות סארוטה בהון מטורף- תלוי באומנות ולא בחומר. אולי כדאי לזכור את זה גם בעניין כל שאר החומרים, אז בפעם הבאה ששואלים אותי למה שלדת ברזל עולה מה שהיא עולה, ישר לסיביר.

העניין השני שאותי מעניין הוא מה יכול להיות החומר המקומי בישראל שיאפשר לבנות הכול מהכול באמצעותו? הרי אין לנו מכרות של כלום, מים בקושי, חלקת אדמה מטר על מטר, אז מה נשאר? נשאר עודף צבאי כמובן. מאחר ורוב התקציב המדיני, כל הצעירים במדינה, הרבה מההומור ומרבית המתכת הישראלית מגויסים הגיע הזמן למחזר. אכן אחת מתכניות המגרה של ניסנאס היא השמשת צנרת מהתעשיה לשלדות אופניים. מי ייתן ונראה במדינתינו  קולפניי תפו"א ממדחפי סילון ואופני סטריט בטעם מרכבה.



מוז'נה חופרים



מוז'נה עגלה

מוז'נה עגלה 2