הכרתי את קייטלין לפני ארבע שנים. היא הצטרפה לקבוצת הרוכבים המאולתרת שלנו ביחד עם בחור שהכירה שהיה ממש סימפטי למרות שברח לי השם... כולנו הכרנו אחד את השני איכשהו דרך האופניים למרות שאף אחד לא רכב בצורה מסודרת, גם לא היו לנו אופניים כמו בארץ- עם חובת דיגום. ממש חבורה על גרוטאות, אני רכבתי על האפי שנות ה60, קייטלין על משהו מאולטר, אליסון על ראלי כביש מהשמונים, ג'ים על ברידג'סטון ישנים ופה ושם כמה אנשים על סרלי וכאלה.
הדרך תמיד אותה הדרך, כשהייתה שמש רכבנו מפארק סלופ שבמערב ברוקלין לים שבמזרח ולחוף שקט שם שתינו ונחנו מהשבוע. כולנו התעסקנו במקצועות חופשיים, ככה ש2008 איימה על כולנו בפיטורים. אני התעסקתי בענייני שלום, כמה חבר'ה היו מעצבים, קייטלין צילמה וג'ים עיצב טישרטים לאיזה מותג. לא ידענו מתי ייפול גרזן המיתון אז התמסרנו לרכיבה לים ונהנינו כהוגן.
קייטלין חלתה, ועם החודשים נשר לה השיער, ועדיין רכבנו. עם מטפחת על הראש והכל אבל עדיין באה עם הבחור לים. עברו כמה חודשים והשיער חזר, היא התעקשה על השיער ומאד אהבה אותו ובצדק- אחלה שיער. חזרנו לשיגרת האופניים, הבירות והשקיעות המדהימות שבקיץ הניו יורקי. לקראת סוף אותו קיץ כשהתחיל קצת להתקדר קייטלין נעלמה אחרי שגילינו שויתרה על הכימו תמורת קצת איכות חיים בסוף. היא היתה בת 32 במותה- הגיל שלי היום. גילינו את זה אחד אחד והיה ברור שהרכיבות המעטות שנשארו באותו קיץ יהיו לשמה. אז שוב, גם כשהיה קצת קר רכבנו לעבר שיפ-הד'ס ביי, החנינו את האופניים בערימה על החוף ושתינו לכבודה. באיזשהו מקום הראש שלי עדיין באותם רכיבות.
שנים לפני כל זה בחורפים הקפואים שצפונית לניו יורק, כשהתאמננו בקבוצת החתירה, מייק התחיל קצת לוותר. האימונים היו קשים הרבה מעל איזשהו הגיון וכולנו נשברנו בצורה כזאת או אחרת. אני וויתרתי פעם אחת באמצע טסט של 6000 מטר ואחרים נשרו בגלל פציעות. ברוגן שתה יותר מדי, אחרים נכשלו בלימודים ומייק התחיל לאכול יותר מדי ולהעלם מהאימונים. הזמן עבר ומייק נעלם יותר ואיבד כושר.
היינו יושבים ביחד בחדר האוכל ומתאוששים מהאימון המטורף תוך כדי שיחה על תוצאות הטסטים ואכילת המבורגרים. כולנו היינו חולקים את הקשיים שלנו כי הקבוצה היתה מקור של כח. מייק היה מצטרף ומצחיק את כולם, פעם אחת לקח אפונה והראה לכולנו איך הוא יורה מהאף את האפונה שלו מהשולחן שלנו לצד השני של חדר האוכל- מדהים, התמונה של האפונה מוטסת מהנחיר שלו ככה חרוכה בראשי.
אחרי כל אימון, אחרי כל ארוחה, אחרי כל שיעור הייתי עולה על האופניים ורוכב לאורך נהר הצ'ארלס ונותן למים או לקרח להרגיע אותי, אז זה היה ייטי ארק הארד טייל קלאסי שנת 96 שקיבלתי בחנות כשגנבו לי את המרלין (למרות שכבר היינו ב2002). אהבתי אותם נורא, גם כי פראנק ריתך אותם וגם כי החבר'ה בחנות בנו אותם עם חלקים מצחיקים נורא, המון סגול אנודייז זועק. הרכיבה הייתה כרגיל הבריחה, המדיטציה והריפוי.
אחרי אותו מרוץ ראשון של השנה התחרינו בסירות של שמונה שנבחרו בקפידה, איכשהו הצלחתי להתברג לסירה הראשונה ומייק הוצא מהליין אפ לגמרי, הוא לא התחרה בגלל כושר ירוד.
כולנו סיימנו את התחרות, ניצחנו אותה וזזנו לחדר האוכל, החבר'ה בוואן ואני על הייטי. כשהגענו נתבשרנו שמייק התאבד בחדרו.
השוק היה טוטאלי. הכל נראה כמו שניות אבל שעות עברו. אני יצאתי עם האופניים לנהר ושרפתי עשרות קילומטרים עד שהצלחתי לתפוס קצה קיצה של פרופורציה וחזרתי למגורים שלנו. הלוויה בכנסיה קטולית אירית, ארון פתוח, שירים ומזמורים נוצריים וכולם בחליפות ואני, אני עדיין בתוך הראש על האופניים על גדול נהר הצ'ארלס הקפוא. באיזשהו מקום אני עדיין עם הראש שם.
אחרי כמה חודשים כשנתבשר לי שגם אבי וויתר, יצאתי לניקוי של שעות על אותם אופניים על גדות אותו הנהר והמוכר נהיה נחמה. התמונה המשתנה של נוף המים והקרח, העצים הערומים שהתחלפו בביניינים משתקפים בנהר הפכו למנטרה משכחת תוך כדי פידול.
הטלפון מהמשפחה רק אמר שצריך לטוס חזרה ארצה ושכנראה אספיק להגיע רק להלוויה. איכשהו הזיכרון מאותו יום, הטלפון, ההתכנסות עם החבר'ה, המילים הריקות, הכל התנקז באותה רכיבה. באיזשהו מקום אני עדיין עם הראש שם.
