צאר תחבורה

מנהיגות תחבורתית; רכבות, אופניים ודמוקרטים מזדקנים.

כשאתה תלמיד כושל ואח"כ סטודנט פחות ממזהיר אתה צריך אחד מ2 דברים כדי לצלוח תארים: אחד זה כסף ככה תוכל להישאר סטודנט כמה שתרצה, והשני הוא מנטורים יחידים בדורם. אני גבולי ביכולתי האקדמית ומצומצם משהו פחד מבחינה כספית אז למדתי להתחבר. בשנתי השנייה ללימודים היו אפשרויות לא רבות לקורסים במחלקה ללימודי ספרות אצלנו באוניברסיטה אז גיוונתי וישבתי לי בקורסי מדעי המדינה.

אחד הקורסים שנפלתי לתוכם נוהל על ידי מייקל דוקקיס שהיה לפני זמני מועמד לנשיאות ארה"ב ומושל מסצ'וסטס. בחור מרושל ונחמד שדיבר בגובה העיניים ואהב לתת אנקדוטות ממסעי הבחירות הכושלות שלו. התמדתי בקורס שלו בדיוק חודש כשהתחילו האימונים שלי להכביד ונשרתי כמו שאר האתלטים העייפים שם. מייקל אמר לי תודה ושלום ואני כהרגלי ביקשתי סליחה תוך כדי פיהוק ומחשבה על השיעור הבא שלי בספרות וויקטוריאנית, השם ישמור.

חזרתי אליו למשרד מדי פעם לשאול לשלומו ודיברנו על פוליטיקה במזה"ת והוא הראה בזה עניין כזה או אחר. מפגשים של פעם ב הפכו לפעם בשבוע ועברנו מנושא לנושא ובאופן טבעי השיחה עברה לענייני תחבורה מאחר ועם השנים הוא מונה לאחראי על אמטרק, חברת הרכבות הממשלתית האמריקאית. כבודו הקים את פרויקט הרכבת המהירה- אסאלה ונתן את הטון בהפיכת אמטרק למערכת יותר יעילה ומרכזית בחיי קומיוטרים בארה"ב. למרות שהתלונן לא מעט על מחסור בתקציב ומונופול חברות הרכב על תקציבי מחלקת התחבורה האמריקאית הוא צלח יחסית יפה.

בשנתי האחרונה באוניברסיטה כבר יצאה לי העיר בוסטון מכל חור וכשהציעו לי אפשרות ללימודים במצריים התמעטו הפגישות עד שלגמרי פסקו. באופן חצי מפתיע מייקל הסכים להמליץ עלי ללימודי תואר שני בקהיר וכשנפגשתי עם מנהל המחלקה ללימודי המזרה"ת השם שלו הכניס אותי פנימה חרף ציוניי המבישים, הייתי חייב לו.

 סימסטר ראשון בקהיר התחלף בשני ואני שקדתי בלימודים כמו שלעולם לא עשיתי. רכבתי על אופניי מהבית לאוניברסיטה  למרות הבלגן הבלתי יאומן ברחובות וחזרתי לפחות במחשבותיי לשיחות עם מייקל על תחבורה שפויה תוך כדי סלאלום מכוניות עצבני.

באמצע קורס על ממשלים אוטוריטאריים (מדהים שזה היה שם הקורס) אמרה המרצה שיש לה הפתעה בשבילנו ושאורח מבוסטון בא לבקר אותנו ואכן מייקל בא לבקר. ביחד עם פרופסור דניס סאליבן- מנהל המחלקה למדעי המדינה בבוסטון, נכנס מייקל וצועק בקולי קולות באמצע הכיתה בקהיר, "יוסי מה שלומך". ככה הישראליות יצאה מהארון וכבר לא הייתי חייב למייקל טובה. הוא דיבר מול הכיתה על נסיונו הרב ואח"כ נשארנו בקשר עד שחזרתי לניו יורק כמה שנים אחרי כן. חידשנו את הדו שיח שלנו בשנים האחרונות ואפילו קיטי אישתו הסכימה לעבוד איתי בעמותה בה עבדתי ונהייתה חברת בורד.

הבחור לא רק חי ונשם את אמונתו, הוא היה ידוע ועודנו ידוע בפשטותו ובגישתו החברתית. לא נהג כמעט בכלל והתנייע על אופניים, את הרכבות בארה"ב הפך לכלי אמין ונגיש ומבחינות רבות נהיה צאר התחבורה של ארה"ב. כל זה לא מתוך רצון ליצור תחבורה אלא רצון ליצור חברה יותר סבירה. לבנאדם פשוט אכפת מבני אדם. היום אנחנו מדברים פחות, בעצם כמעט ולא ואני כהרגלי חולם ובונה ומפנה מקום למחשבות חברתיות ותוהה. אולי צריך כאן צאר תחבורתי, כזה שייבנה מתוך סוציאל ולא מתוך דולר, כזה שלא מתחלף עם הממשל אבל שומר על רגליים מקורקעות. אולי יש כזה אבל פיספסתי בתור חייזר חוזר. אולי אפשר לבנות את כל זה דרך גלגלי אופניים. מעניין אם נוכל לקחת את מושכות התחבורה לידיים ולקשר בין הנקודות הסופר קרובות במדינה הפיצפונת הזאת עם מחשבות יותר חברתיות. עד החתונה של פז'לסטה אולי.

על מנהיגות

לא לפקס חזק מדי

בשנה הראשונה שלי בארה"ב אי שם ב2000 כל מה שעשיתי זה אימונים ומכירות אופניים. אימונים בחתירה ומכירות רק כשהתחשק לי בין בירות. די מהר התגלו לי שתי עובדות, האחת שקל למכור בחנות הזו והשנייה שיחסית לכל הזקנים שם מכרתי לא רע בכלל. הייתי נורא בודד וגרתי בבית עם שותפים בסאמרוויל ליד המפעל של אינדיפנדנט איתם רכבתי פה ושם. אימונים בבוקר ובערב על מכונות חתירה של נבחרת אוניברסיטת טאפטס, מכירות אופניים ביום וקצת רכיבת שטח עם החבר'ה בסופ"שים. חיים קצת נזיריים כי כל מה שרציתי לעשות זה להתכונן לאיזו אליפות חתירה גדולה בספטמבר של אותה שנה- הרבה פוקוס, מעט כיף.
כשאתה מפקס את החיים שלך לנקודה בגודל סיכה יש מצב שאתה מפספס חויות שהיום הייתי מתעדף אחרת. הביקור בסבן הוא אחד מהם.
אז מכרתי המון דברים שלא הבנתי בהם כלום, כך אמר הבוס שלי קלינט. "אין כמוך בלמכור דברים יקרים שאין בהם מושג" כך אמר- וצדק. היו לנו סטוקים של אופני סבן טיטניום וברזל שהיו אופני מבחן. כשהם עברו לקאסטומים בלבד ועזבו דגמי סטוק- לנו עוד היו המון. מאחר והמפעל היה בווטרטאון  כקילומטר מהחנות החלטתי ללכת לשם ולראות מה עושים כדי ללמוד איך להעיף עוד מהמלאי.
פגש אותי אז בחור בשם זאק ונתן לי סיור במפעל, את שניים מהחבר'ה כבר הכרתי מימי התחרותיים והיה מצחיק לראות אותם מרתכים ומלטשים. אולי החלק הכי כייפי היה לראות את ערימת האופניים של העובדים, קומיוטרים מטיטניום, סינגל ספידים מברזל עם מדבקות אנרכיסטיות ושלל עניינים עם סלסלות מקדימה- ממש כיף. דיברתי עם זאק שאז רכב תחרותית על אופני הסולה הנסיוניים עם טופ טיוב וסיט טיוב מקארבון. זאק אז התחיל לבנות את תכנית "הקאסטומים לכולם" שהיום נקראת סיגניטיור סיריוס, ואני הפכתי למודד מספר 1 של התכנית (לא שהיה צריך כזה...) בעזרתה מכרנו טונות של טיטניום לעורכי דין מנופחים ואנשי פיננסים מעצבנים. הפכנו להיות חברים די טובים וביחד העלינו את סבן לרמה מכירתית די גבוהה בחנות. בעצם היינו אז החנות מספר 1 שלהם. היום רוב וונדרמרק והחבר'ה שם מוכרים אך ורק בבית קפה המעוצב שלהם ותכנית העבודה השתנה לגמרי, כולל עניינים מהמזרח אבל אז זה היה משהו.
היום אני קצת מתגעגע למה שסבן היו (בכלל כנראה הפכתי נוסטלגיה לערך תזונתי)  אבל יש המון נחמה במה שקרה לאנשים שעבדו שם ולמדו, כמו איאן מאיקרוס או אפילו מארטי מגיקהאוס (למרות שמארטי הוא יותר שיווק ופחות מוצר).
אצלנו אנחנו רק בהתחלה בוואדי שזה ממש כיף. יהיה מעניין לקרוא את זה בעוד 5 שנים כשנתלבט אם למכור את נישמתינו למצמן.
נדבר ואולי אפילו נרכב
יוסי

קהילה כאן ושם

קהילה כאן ושם.
כל שנה החבר'ה של בייקס נוט בומבס משתתפים במשהו כמו קרנבל באמצע ג'מייקה פליין. זו הזדמנות של כל הילדים שלוקחים חלק בפעילות של בי אנד בי לצאת ולהשתולל ברחובות וקצת להבין איפה הם חיים.
. מה שנראה כמו מצעד של היפים, היפסטרים וילדי שכונות הוא בעצם מסורת של שלושים שנה של אקטיביזם שכונתי.
http://www.spontaneouscelebrations.org/earth.html
כשניהלנו את קבוצת הנוער ובנינו איתם אופניים כל שני, רביעי וחמישי לא ציפינו מהם יותר ממה שהיה להם לתת. כל ילד בא עם מטען משלו והקבוצה שלי שהגיעה מהאימק"א בהייד פארק כללה חבר'ה כמו ג'ון שהיה אז במשפחה האומנת הרביעית שלו בגיל ארבע עשרה. ג'וזף שכמו הרבה אחרים הגיע מהאיטי עם אמו שמפרנסת משפחה על כלום, ונת'נא'אל שירשה את חיי הרחוב ישר מההורים שכבר הסתלקו לפני שהגיעה ל13. בנינו ביחד אופניים שנתנו לילדים קצת יותר חופש תנועה ותחושת עצמאות תוך כדי כתיבת עבודות בית.
כשהגיע זמן הפסטיבל התחברו כולם, מי יותר ומי פחות, לתחושה של עשייה קהילתית, שכונתית ובהחלט פוליטית. ג'ון פרח שם ורצה ללמוד עוד על איך מזיזים את גלגלי המערכת בשכונה- דבר שהוא כבר בעצם ידע רק עכשיו רכב מנציג שכונתי אחד למשנהו לשאול איך אפשר להשיג חינוך טוב יותר לאחיו הקטנים. ממש כיף. אולי שנתיים לפני שבאתי הילדים בנו אופני דשא שהם בעצם אופניים עם פרווה סינטטית ירוקה ועם אלה נסענו ממקום למקום בכל הפסטיבל, בהחלט מושך את העין ומצחיק עד היום, 5 שנים אחרי.

למה אני מספר את זה:
יצרנו שותפות מדליקה עם בלאדנה בוואדי ניסנאס
http://www.momken.org/baladna/en/
הרעיון הוא שכונתי, לבנות אופניים מג'אנק מקומי. לנסר ולרתך ולבנות אופני קארגו שייקחו נוער ערבי מקומי מקהילה לקהילה בחיפה וללמוד את ההסטוריה הנשכחת של המקום. זה אחלה ואנחנו מתחילים בקטן אבל הבדל אחד ניכר מיד. אקטיביזם שכונתי לילדים בייחוד עם הקשר פוליטי הם אתגר גדול יותר פה. מעבר לחשד הראשוני שבאנו להשליט ציונות (יש כמה חבר'ה שסגורים על זה שאנחנו מוסדניקים...) יש פחות אמונה של הציבור הערבי בעיר בהצלחות מאבקים חברתיים והמיקום שלנו בוואדי ניסנאס שם אותנו באמצע העניינים אם נרצה ואם לא.  אז אחרי כמה ביטולים של הנוער וחששות מתכנית  בניית שילדות צנועה הקמנו את השותפות. מתחילים בקטן עם ילדי האזור ובעוד חודשיים מחויבות אישית של ילדי בתי ספר בשכונה.
נתראה בסופ"ש, מצטער שלא נוכל להיות במסה הקריטית אנחנו מבקרים בתערוכה בת"א.

חבר'ה עם אופני הדשא 2006

באותו

Outsider Art

טוב אז הרבה קורה ולא דיברתי כאן קצת זמן.
בונים 3 זוגות אופניים ומציגים אותם אוטוטו. גם הג'יג תפס חיים ופתאום יש לנו קצת יותר מרחב תנועה בייצור. תכנית הנוער מתחילה שבוע הבא ובאמת המון זז, אולי יותר מדי... צריך לנשום.
אז למרות שרציתי לתת פה המשך כמה מילים על רכיבה עם ALFINE בהרים החלטתי לתת קצת נפש במקום, אולי כי אני מרגיש קצת כמו טכנוקרט לאחרונה.
Outsider Art,
מושג שהכרתי לפני כך וכך שנים משיר של נטלי מרצ'נט על הנרי דארגר http://en.wikipedia.org/wiki/Henry_Darger

http://illustration-plymouth.typepad.com/bahonsillustration_at_ply/2009/01/henry-darger.html

באותם שנים שניהלתי את מרכז הנוער בהייד פארק דרומית לבוסטון הוזמנו אני והילדים לתצוגה במוזיאון בדאון טאון שכל תכליתה היתה הז'אנר.
http://www.icaboston.org/
הילדים קפצו על המציאה וכאילו גילו שאנשים אחרים חולמים כמוהם.  בעצם זה ממש ככה, אנשים יוצרים מתוך הצד. אומנים מבודדים שקולעים לתוך הקונצנזוס כי ככה. אולי זה רק אני אבל יש מצב שגם אצלנו  זה ככה. אותי זה מעניין שמהמקומות שיצאו חבר'ה כמו הנרי דארגר, ג'ון האוזר ואחרים היום יוצאים אמני אופניים עם טמפרמנט דומה. אני לא מתכוון לאלו שמתכוונים למכור את היצירות שלהם בממונים אלא אותם מעטים שיוצרים בשביל האומנות האינדיווידואליות והנפש. פיטר הוא בהחלט כזה וגם קריס צ'אנס שהיום בונה רהיטים מברזל.
בפוסט הראשון דיברתי קצת על מייק פאפאקונסטנטין שיצר את הלוגו של פאט צ'אנס. אז גם הוא קצת כזה
http://www.bikecult.com/works/archive/05bicycles/fatchanceYESbg.JPG
יש עוד חופן או 2 של כאלה שמתקבצים בארועים ברחבי ארה"ב לרוב ולדעתי גם פישר הוא כזה רק שהאמצע התקרב אליו. כשפישר בא לבקר בחנות הוא אכן עשה רושם של בחור אקסנטרי כמו שהוא נראה.
אבל מה קורה כשאמצע קהל היעד לא מתקרב אליך או שהמוצר המוגמר כ"כ אזוטרי? זכור לי בחור שהיה מסתובב ברחובות בוסטון על זה
http://www.sidewaysbike.com/
שכחתי את שמו אבל ברוגן דיבר איתו המון ועשה עליו אפילו פרויקט אומנותי לתואר. בקיצור יש המון בפרינג'ים של הקטע של האופניים ואני מודה שהוא מרתק אותי. אבל אולי מה שיותר מעניין זה איך אמצע קהל היעד פורץ לצדדים. אולי עכשיו שאנחנו יחסית זקנים בקטע יש קצת פרספקטיבה ואפשר לראות מה גורם לקהל נורמטיבי להתחבר לחבר'ה האקסנטרים בתחום. מי יודע אולי אוטוטו יהיה פרץ של ריקמבנטים מגוחחים.
אני מקצר כי שמעתי שמועה שצריך...

אנחנו במסה קריטית בחיפה יום שישי. באים?

Henry Darger Realms f the Unreal

אופני לחם

אחרי שנה בקהיר נמאס משני דברים, זיהום האויר ותנועת המכוניות ההזויה. מדי פעם הייתי מדבר עם בעלי חנויות ונהגי מוניות שתיארו את הנהיגה ברחובות קהיר כנסיעה מתחת לכנפי מלאכים. היו מסבירים שהכל מסתדר איכשהו, בלי רמזורים (או תשומת לב אליהם), בלי ממש חוקים ברורים וכבישים משובשים משהו פחד. הדבר הכי חשוב בכל מכונית הוא הצופר- לא צחוק, קצת כמו סונאר. טוב אז מתרגלים עם הזמן אבל באמת זה מצב לא מובן. אני תמיד ראיתי את מצב התנועה בעיר כאנלוגיה ממש מדויקת למצב הפוליטי המסריח במקום. כאילו הכל ממש לא משהו אבל מספיק טוב שלא תהיה מהפכה אבל תכל"ס ממש חרא. יש מי שמתאר את המצב בשני המישורים כאבן ענקית שמתגלגלת לה לאט לאט שקשה אם לא בלתי אפשרי לעצור. כמו מובארק כמו הפקקים. סתם בשביל הפרופורציה ולא ממש לעניינינו, 1800 איש נאסרים במצריים כל שנה בלי משפט ועוברים עינויים סטנדרטיים של איזה חודש עד חמש שנים. זה ככה כבר עוד מלפני שנולדתי. אבל באנו לדון בתחבורה וספציפית באופני הלחם:
אז תמיד היה לי חלום להקים את מוזיאון קהיר לתחבורה כי יש שם קונסטרוקציות שממש מפילות אותי מצחוק. החביב עלי עד היום היה מחזה של איש מבוגר עם אמו רכובים על ווספה שנת שבעים ומשהו ושבמקום קסדות היה לו מסנן מנירוסטה על הראש. לא צחוק אבל ממש מצחיק. יש גם מיני וואנים בלי מכסי מנוע לקרור, אוטובוסים עם 120 איש דחוסים כמו סרדינים ובעצם הכל על סף שבר תמידי, לא ממש שונה ממומבאי או מקסיקו סיטי רק לדעתי עם יותר חן.
בשכונה שבה גרתי, אימבבה, היה שורה של מוכרי טעמיה (שזה ממש כמו פלאפל) שהייתי קונה שם ארוחת בוקר וכל פעם הייתי מפנה מקום בין הדוכנים עם אופני הטרנטה שלי ומנסה לא להפיל את החברה על האופניים עם מגשי הלחם. השכונה היא די ענייה ומנוהלת לרוב על ידי האחים המוסלמים  שמספקים שם שרותים בסיסיים, גנים וכד', קצת כמו ש"ס בעצם. הלחם שהגיע באמצעות החבר'ה על האופניים שלהם הוא בעצם עמוד השדרה של השכונה. מאחר והלחם מסובסד בכבדות ע"י הממשלה, כמעט לכולם יש גישה אליו מה שמבטיח רוגע כלשהו בשכונה. לפני שנתיים כשהיו במצריים "התפרעויות הלחם" היה אפשר לראות מה קורה כשהממשלה מתעסקת עם העניין, היה בלאגן.  http://www.msnbc.msn.com/id/25048249/
שלא כמו בבוסטון או בניו יורק שהייתי יוצא לתחרויות כייפיות עם השליחים, באימבבה ובשאר קהיר יש אוירה של חשיבות לחבר'ה על אופני הלחם. עם מגש ענקי, כמעט בלתי אפשרי כמו הפקקים והשלטון, הם נוסעים כל בוקר על אופניים מאד ייעודיים. כמו אופניים שפעם ייצרו בארץ ושהיום מתרפקים עליהם, נוסעים על מסלול קבוע בין מכוניות ממש לא קבועות ובעצם משמשים עמוד תווך לכלכלה הקהירית.
ולכלי עצמו: אם הייתי כותב כמו האלה שכותבים חוות דעת על אופניים במגזינים הייתי נותן ציון לא רע בכלל. מיוצרות במצרים, לצירים יש פיות גרוז, הכל מהודק עם טופ איוב כפול, ריתוכים כמו בקלצ'ניקוב, ממש אחלה ואפילו עם פעמון. ככל שעוברות השנים יש יותר ויותר שפצורים שהופכים יותר ויותר מצחיקים עם הזמן כמו פנימיות במקום גריפים וכד'. פשוט אחלה כלי ייעודי, אפילו אין על מה להתלונן על זה שמגש הפיתות על הראש ולא מחובר לאופניים כי תכל"ס אין פה תמיד מקום להגיון בריא.
סיפור קשור, לא קשור לסוף:
בסוף השנה האקדמית היינו יוצאים להתאוורר באלכסנדריה, אני וחבר טוב בשם ג'יי אף. שהוא בחור ממש כייפי שמאס בחייו כחייל מארינס ואחרי כמה שנים בעירק החליט ללמוד קצת על האנשים שלחם בהם אז הצטרף אלינו.  בילינו באלכסנדריה כמה ימים והיינו חוזרים לבלאגן בעיר. משם דווקא יצאו כמה מהתובנות היותר משעשעות על תחבורה במצרים. מצורפת כאן תמונה של עגלה וחמור שרוב הזמן החמור היה מעל הרצפה בגלל כובד העגלה (עזרנו לו לדחוף). וכמובן הרכבות המפורסמות שחיברו את העשיר שנותנות מעט פרופורציה למצב המצחיק, רכבות מדהימות, יעילות פשוטות.

ת'אמת, יש לי נטייה לרומנטיקה לעניינים כאלו ואולי לפני כמה שנים הייתי מוצא את היעילות הקומוניסטית של אופני הלחם אבל כיום רוכבי האופניים האלו הם חלק ממערכת שבורה. מצטרפים אליהם מפני זבל, נהגי אוטובוס, שוטרים, פקידים ושאר כאלה ששומרים את המצב על סף פרוק אבל לא חוצים את קו הפרעות.

בפעם הבאה על קומיוטינג בחיפה. על ההווה, על האב טיפוס הנוכחי לפני הפיכתו למכונת הילוכים. ס"ס כביש, 28\16 משקל 8 קילו. דרך פרויד פעמיים ביום במשך 3 שבועות, על דייג וייצור מזלגות.

אלכסנדריה מול הים

הפסקת אוכל

אופני לחם (מארכיון לא צילום שלי)

טוב זה פשוט בשביל הקטע. היו לנו פגישות בליגה הערבית והם לא ידעו שאני ישראלי אז טיילתי לי חופשי ואפילו עשינו צחוקים בשולחן הפלסטיני- חצי מצחיק בעצם...

אופני לחם (מארכיון לא צילום שלי)

החמור מאלכסנדריה

בונטרגר, אסתטיקה וזמנים מודרניים

מכרנו די הרבה אופניים של בונטרגר. היתה תקופה שבה השלדות האלו היו סטנדרט להארד טיילים, משהו כמו 95. משום מה החנות תמיד אספה אליה כל מיני שלדות שישבו להן כמה שנים וחיכו לנו שנזיז אותן ללקוח. בחורה מאד חביבה בשם קייטי שעבדה כמנהלת רצפת המכירות רכבה על ביאמאקס של בונטרגר עם סרטים וורודים על הגריפים, ממש כיף. השלדות האלו וכמה פאט צ'אנסים, איביסים וכד' הצטרפו לקרקס של שלדות ישנות שישבו וישבו וחיכו ללקוח. בקומה התחתונה של הבניין הן ישבו שם עד שכמה משוגעים לעניין (וכנראה שאני ביניהם) ראינו לנכון למצוע לסירים מכסים.
לפני איזה 6-7 שנים כשהייתי כבר מקצוען במכירה\שתיה\עשיית בלאגן בחנות הגיע בחור בשם אבן אייד . אבן הוא חנון על, אבל חנון עם מטרה. לפני שבא לחנות הוא כתב שני ספרים על מכוניות שלפני מלחמת העולם ה1 ובעצם התמחה בכל מה שקשור להיסטוריה של עולם הכלים הממונעים. פעם ראיתי אותו ואת אישתו נוסעים בפרי וואי על מה שנראה כמו מכונית קרקס מסרט דיסני, מה שהתברר כיצירת מופת שאין לי ממש מושג מה היא למעט המחיר המטורף שמצורף אליה.
http://books.google.co.il/books?id=3nidPwcymzkC&printsec=frontcover&dq=evan+ide&source=bl&ots=4z8D1eLSjR&sig=NbTqMG42ZuC18WrqgkbDFuW0qYc&hl=iw&ei=SdF4TPvJE4aT4gbUivGHBg&sa=X&oi=book_result&ct=result&resnum=1&ved=0CAYQ6AEwAA#v=onepage&q&f=false
 אבן ואני השתלטנו על צי הגרוטאות של החנות ובנינו ביחד גרוטאות משלנו. עם השנים, מעט כמוני גם אבן התחיל לבנות שלדות אופניים תחת המותג Starr  אבל לא ממש התמיד אלא רק בנה לחבר'ה. מה שאנשים לא ממש ידעו על אבן זה שהוא היה משוגע על השנים הראשונות של עולם אופני ההרים ואף פעם לא ממש הבנתי למה עד שדיברנו יותר לעומק. אבן טען, ומאוחר יותר גם אני הסכמתי ששנות התשעים המוקדמות של אופני ההרים מקבילים לשנות העשרה של תעשיית הרכב בארה"ב. תקופה של המון חברות קטנות שירו לכל כיוון. זכורים לי חבר'ה כמו דאגר ובאלאנס ובאפאלו ו3D ומי יודע עוד כמה שייצרו לפי ראותם עם ממש מעט סטנדרטיזציה. תקופה ממש כייפית לדעת שנינו. אולי ההבדל המהותי, כך אני חשבתי, זה שכל האופניים האלו, שלא כמו המכוניות של אז היו מכוערים בטרוף. בעצם, וזה די סוד גלוי, לדעתי אופני הרים הם כלי קצת מכוער (מקסים הולך להרוג אותי...). אז אבן צבע מזלגות בסגול מטאלי שיתאימו לשלדות בונטרגר שנת 93 ומכר את אותם  אופני הרים מקצועיות מתקופת האבן כאופני נוחות ללקוחות שקנו אותם על מושבי ענק וכידונים עגלגלים. אני צחקתי ומכרתי את אותה שלדה לבחור שרצה לקפוץ 3 מטר לפלאט. הבדל סגנוני בהחלט.
דבר אחד בטוח, העניין בתחום הרכב של אז וההכרות עם הבחור נתנו לא מעט השראה והבנה של מקום וזמן בענייני אופני קומיוטינג ואסתטיקה של רכיבה. יותר בפשטות זה עזר לי להבין איפה אנחנו נמצאים בתחום.  אני דווקא מאמין שאנחנו נמצאים היום במצב דומה לשנות העשרה מתעשיית הרכב או התשעים של אופני ההרים רק בתחום האופנים האישיים, קומיוטויג וקאסטום. היום כולם יורים לכל כיוון וכל שניה יש בונה קאסטום חדש שלרוב אין לו זיקה לתחום למעט שיעורים בUBI וזה אחלה! זה מצב מדהים להיות בו עם המון פוטנציאל רק חסר לי דבר אחד וזה אסטטיקה .
לדעתי, ואני יודע שאני קצת פלצן בעניין, אסתטיקה זה שילוב של הבנה לימוד וניסיון, בעצם עם דגש עצבני על הניסיון. לווא דווקא ניסיון בבניית שלדות אופניים אלא ניסיון רכיבה ואומנות. אני הכי אוהב דוגמאות כמו קומונות הסדנאות של פורטלנד שיצאו מחנויות אופניים אחרי 20 שנה של עיסוק מתמיד בעניין וייצרו תרבות ברזל עצבנית. http://bikeportland.org/ וחביב עלי בימים אלה http://www.hufnagelcycles.com/bicycles.php

 אולי כמו אומנים נפלאים שרתמו ניסיון בניית מרכבות סוסים לרכב ממונע גם בונה שלדות צריך בסיס הבנה אסתטית שבאה משנים של שיט וגריז שחודרים לד.נ.א.
אז הבטחתי מילה על אופני הלחם בקהיר ולא קיימתי אז בפעם הבאה על ההפך מאסתטיקה- פרקטיקה של העולם השלישי.

תאמינו או לא יש פורומים לחנונים בענייני מכוניות 1900-1920 ושם אבל כותב כמו חנון מערות על מכוניות כמו זו. לחנונים עמוקים בלבד.

על התאמות אופניים לתחבורה ובכלל

אולי הכי טוב להתחיל בסיפור ואז לתהות על מה נהיה עם התאמות אופניים בישראל.

אז בשנת אלוהים יודע מתי, כשג'ורג בוש וג'ון קארי נלחמו על נשיאות ארה"ב אני הייתי צעיר וטיפש מעט יותר מהיום ועבדתי בהתאמות אופניים אחרי שסיימתי קורס עם החבר'ה בSerotta . בחנות עשינו בערך 15-20 התאמות ביום לכל סוגי האופניים אבל התמחינו בקאסטומים לSeven (כי המפעל היה 500 מטר מאיתנו) IF וסארוטה כי המוצר שלהם הוא ממש ללא דופי. היו טנדמים, כביש, ממש מעט הרים וטונה טריאטלטים על כל מיני מכונות. מדדנו, הקשבנו, דיברנו ויעצנו עד שיצא עשן מהאוזניים, באיזשהו שלב-מודה נמאס, זה היה איפהשהו ב2005. מאז חזרתי לעניין מתי שהיו צריכים עזרה אבל לרוב נהינתי למכור ולצחוק עם החבר'ה כרגיל.

בכל מקרה באותה שנה כשג'ון קארי רצה להראות כמה הוא מחובר לעם, הוא החליט לקנות אצלנו סארוטה באיזה 10,000$. ממש מחובר לעם הבחור. אז לא רק שהוא התרסק עם האופניים כמה פעמים אלא הוא החליט להזמין שלדה נוספת עם הכיתוב "Bring It" על הדאון טיוב. http://www.usatoday.com/news/politicselections/nation/president/2004-05-02-kerry-bike_x.htm
את שאר הסיפור כולם מכירים- הוא הפסיד בבוז ובצדק, הבחור קצת מנותק. ג'ון הגיע להתאמות כמה וכמה פעמים והיה ממש בקטע שזה יפה אבל הפוזה של האופניים והמיותרות של כל ההתאמות האלו גרמו לי לשאול למה? למה צריך את זה ומי מקבל מהתאמות כאלו בכלל תועלת.

התשובה התגלגלה לה אצלי בראש עם הזמן אבל היום אני משוכנע שקהל היעד להתאמות מקצועיות הוא לא רוכבים עם יומרות לתחרותיות למרות שהם גם צריכים. הקהל האידאלי להתאמות הם קומיוטרים, אנשים שמבלים את תחילת וסוף היום על האופניים ושם נהנים או סובלים בהתאם לצורת הרכיבה ויעילות האופניים או הממשק אליהם. יש מצב שהגיע הזמן לקחת קצת מתורות התאמות האופניים, להוריד אותם מהאולימפוס ולהעביר לחבר'ה שמשתמשים באופניים ככלי עבודה או תחבורה.

היום כשאנחנו בונים לשליחים בניו יורק או לחבר'ה שרוכבים לעבודה שעה כל יום אני מחייב (במידת האפשר) שנעבור ביחד פגישת התאמה שבד"כ מתאימה לרייסרים רק עם דגשים על צורת נשיאת ציוד, נוחות מוגברת מול מהירות וכד'. אני באמת מאמין שהעתיד הוא בחיזוק הממשק של הרוכב היומיומי לכלי התחבורה שלו. יש מצב שנתחיל קצת בקורסים אצלנו בעניין אם יהיה זמן, נראה.

רק מילה על התאמות האופניים בארץ כפי שנוכחתי אליהם כתושב חוזר שמרגיש קצת כמו חיזר לפעמים. הסובלנות והגישה הסקרנית להתאמות אופניים שלמדנו מחבר'ה כמו ג'ון אליס וצוות סארוטה כמעט ולא בנמצא. יצא לי לפגוש לא מעט חבר'ה שמודדים ומתאימים בלי אפילו לבדוק גמישות או לשאול על פציעות או לתחקר בקשר לדברים פשוטים כמו רכיבה עם משקפי ראיה שמשנים את יציבות הצוואר. אולי כמו כל דבר בארץ חסר לנו קצת סבלנות וקשר בין אישי, אחרי הכל התאמה טובה ואופני קאסטום הם קודם כל הקשר עם הFitter, וזה חשוב.

בפעם הבאה קצת על החומרים שאנחנו משתמשים בהם ועל בחירת צינורות ולאגים.

בירה ערק ומונשיין

ניו המפשייר וניו אינגלנד בכלל הפכו עם השנים למרכזי מונשיין אם רצו ואם לא. כנראה בגלל הנוף הקצת פראי וקר ואולי בגלל המסורת של המקום כמורדים בממסד ככה יצא. זה תמיד מצחיק אותי שסיסמאת מדינת ניו הפשייר היא "חיים חופשיים או מוות", אנשים מוזרים ומצוינים. לא מפליא שבניו אינגלנד כמו בדרום ארה"ב יש מסורת מטורפת של מונשיין. פה ושם מוצאים חבר'ה שחיים להם אי שם באמצע היער עם פיקאפ בחצר ומבשלת אלכוהול מאחורה שבנויה לה מצינורות פליז מקורזלים. בד"כ החבר'ה האלה אכן חיים את החיים שלהם מתוך סט חוקים משלהם. כזה הוא ג'ים היני, אולי הדרך הטובה ביותר לתאר אותו היא כסנטה קלאוס אנורקסי- ככה הוא נראה אבל הוא רק בן חמישים. בין שאר יכולתיו, הוא מכונאי מחונן ופעם היתה לו חנות אופניים בקיימברידג'. היום הוא עובד רק חצי שנה, את הקיץ הוא מעביר בשיפוץ מכוניות פורשה שנות 66-69, בישול מונשיין וטיולי קייקים במפרצי מיין. עבדנו ביחד שנים על גבי שנים ותמיד אמרתי שאם הייתי צריך לבחור בחור מהחנות להיות כמוהו בגיל מופלג זה הוא.
מונשיין הוא כמו אופני מסלול ישנים, אין להם ממש שימוש ויש מצב שיכאב לך המון אם תשתה ותרכב. זה בעצם אלכוהול מזוקק עם טעם לא טעם אבל שתיה שלו היא עניין של כבוד. אז שתינו מזה המון ואני חושב שכואב לי עדיין בכבד.

בירת סקארה היא אולי ההפך של מונשיין, קצת כמו מכבי עם פחות טעם והבירה הרשמית של מצריים. כסטודנטים גילינו שהיו בעלי חנויות שקיומן היה מובטח רק בזכותינו והצורך שלנו בבירה. אז שתינו ממנה המון, כמה מהחבר'ה גרו במכרז העיר ליד חנויות שכולן היו ערימות של בירת סקארה, מכרה זהב בהתחשב בעובדה שרוב האוכלוסייה מתנגדת נחרצות לשתיה. הטריק היה פשוט, ידענו שהטעם נוראי אבל גילינו אחרי מחקר רב ועמוק שבערך אחד לחמישים בירות היה מעט יותר טעים וקיבל את תואר סקארת הזהב. לילות רבים במרפסת של מלון אודיון בקומה העליונה העברנו בנסיונות למצוא את האחד מחמישים, ושוב עדיין כואב לי הכבד... זו לא סקירת שתיה עולמית אבל אם הייתי צריך לאפיין את סגנון השתיה במצריים אז זה דומה לחויית הקהילה ההומולסבית בקהיר- בשקט, ביחד, בכיף ובסתר. ממש מהנה ומחוויות אלו נשארו חברים לחיים שחלקם סיכנו קריירות ובאו לבקר בב"ש כשלמדתי שם.

ערק לסטודנט בבאר שבע זה כמו מחשבון לחנון טכניונים. שתינו כמו כולם ארק אשכוליות פק"ל. זה היה 2008 והחלטתי שאני חוזר להתחרות וזו היתה החלטה לא משהו בהתחשב בעובדה שלא היו לי אופניים. אז התאמנתי בחדר כושר ושתיתי הרבה ערק, אח"כ קניתי אופניים פשוטות, בניית לי סינגלספיד וגרוטאה ולבסוף אחרי קיבוץ נדבות יצא לי לרכב על טרק הארד טייל תחרותיות לתפארת. רכבתי קצת ושתיתי המון ויום לפני מה שהיה אליפות הארץ במרתון בשדה בוקר יצאתי עם דורון (שרכב עילית) ועוד כמה חברים שלא ממש תכננו להיות רציניים. המון ערק, באמת יותר מדי ואז כבר הייתי בן שלושים שזה זקן מבחינת קיבולת. את התחרות סיימתי בצחוקים בקטגוריית מסטרס ולחגיגות שתינו מיץ אשכוליות בלי ארק. ולמרות שזה לא הכוונה פה, אם נשווה את הארק בדרום לאלכוהול הנ"ל יש מצב שהוא הכי מתאים לתחרויות אופניים, בלי נדר כמובן. בקיצור לא להתחרות על מונשיין או סקארה.
אני לא מתחרה יותר תודה.

אצטדיונים וספורטאים חבוים

בקולג' היינו מעריכים אחד את השני לא על פי שם או מקצוע לימוד אלא על פי מספרים. כחותרים היינו מדברים במספרים, חולמים על זמנים ומשננים אסטרטגיות להוריד שניות מכל מרוץ. היום כשאני חושב על זה אני שוכח קצת את הכאב המטורף שהיה כרוך במדידה של שש ק"מ על מכונת חתירה ונשאר רק המספר בסוף שהוכיח שאני לא לגמרי אפס. בשביל הטריוויה, 20 דקות זה זמן סביר מינוס למטלה זו ו19 דקות זה אולימפיאדה. אני הייתי במקום טוב באמצע.
אם אפשר לדמיין חדר מלא בחבר'ה שמזיעים כמו חמורים על אינטרוולים איזה 3 שעות כל יום זה היינו אנחנו ל4-5 שנים. אני לעולם לא רוצה לחזור לשם, תודה... רק מה, דבר אחד אהבתי ואני עדיין מכבד מאז. לא היה אפשר לשקר את המכונה או לפתח טקטיקה להיות יותר מהיר, זה היה עניין של עבודה קשה, משמעת ואהבה מסוימת לגבולות היכולת האנושית, שום טריקים ומכשירי מדידה חוץ משעון. זה יצר קבוצה של אנשים שהפכו להיות בעיניי סוג של אלופים חבויים, אנשים שרק אנחנו ידענו שביכולתם לכתוש כל אלוף אולימפי כשרצו (מבחינת יכולת גופנית היו מעל רוב הנבחרות האולימפיות אז והיום) אבל הם בחרו להתהלך ביננו כמו כל האדם.

יותר מזה, כשסיימנו ללמוד וסיימנו לחתור, אותם אלופים חבויים חזרו לניו ג'רזי וויסקונסין ואיפה שלא והפכו להיות כבאים ושוטרים ומורים. אחד מאלה הוא ברוגן, שבשבילו אני בונה את השלדה הנוכחית, בגובה 2 מטר ויותר קשה להיות אתלט גמיש ואינטואיטיבי אבל כך הוא. היום הוא קצת שליח בעיר וקצת מאמן והרבה עושה צרות אז רק מתאים שיהיה אחד הראשונים לקבל שלדה וחוץ מזה הוא בא לחתונה אז למה לא. אי שם לפני המון שנים אני וברוגן במקרה יצאנו למסיבה של הסנובים בהרוורד ויצא שנקלענו למרק אגרופים ואפילו שברנו לאיזה אלוף אולימפי ת'אף, מאז חברים לחיים. יש אפילו קישור מצחיק שאני לא מעיז להכניס לפה כי ברוגן יהרוג אותי אבל כולם נא לגגל: ברוגן גרהם הרווארד. היום זה מצחיק. אז לא כל כך...

עם השנים פיתחנו מדידה משלנו לכל אותם אלופים חבויים, המבחן הזה היה אצטדיון הרווארד. ליד נהר הצ'ארלס יש איצטדיון בגובה 42 מושבים על 38 שורות. היינו נפגשים פעם בשנה, לפעמים קצת יותר כדי לראות מי יכול לשבור שיאים בריצת כל הטריבונות. בסתר, או שבעצם לא ממש בסתר כולנו היינו מתאמנים לקראת היום ומתכנסים לאירוע. למעט שנה אחת שבה התאמנתי כמו חמור וניצחתי, כל השנים האחרות ניצח בחור מדהים בשם טריפ, יותר נכון שמו מייקל טריפיטיאן אבל כולם קראו לו טריפ (גם לאבא שלו ולאחיו קראו ככה) היום הוא מציל בחוף בניו ג'רזי וללא ספק טריפ הוא האלוף החבוי הטוב שפגשתי בחיי ובעצם גם הספורטאי המרשים ביותר שהכרתי בחיי. בכל מקרה האצטדיון הזה סינן דברנים ואצנים לבושים בחליפות ריצה מהודרות כמו שמכשיר החתירה הוריד את הפוזה לכולם והשאיר רק את התוצאה שתדבר בעד עצמה.

אז למה כל זה חשוב כשבונים אופניים ומטפחים מרכז לתחבורה שפויה. אז קודם כל כמו האצטדיון, ברור שמרכז ההוויה או ההישג הוא לא המכשיר או הלבוש או כלי העזר אלא הבנאדם עצמו. הפעילות הגופנית היא המרכז והנושא ולא סתם כולנו מהקבוצה הזו הפכנו לקומיוטרים על אופניים ללא יוצא מן
הכלל, בין אם גרים בניו יורק, קנדה, סרביה, ישראל וכו'.

כלי התחבורה, כפי שאנחנו רואים (ובונים) אותו משקף את הבנאדם ונבנה בהמשך לגוף שלו, לא רק מתאים מבחינת מידה אלא מורכב עם מחשבה על אזור מגוריו, סוג הרכיבה, הדברים שהוא נושא איתו וכדומה. אין פה פוזה, רק לפעמים הומור, אין פה ניסיון לחתוך פינות ולהוריד משקל על חשבון אורך חיי השלדה, אין פה קיצורי דרך בכלל.
יש מצב שזה הפוסט הפלצני ביותר עד היום. יוצאים לבירות.

זקנים

זו הזדמנות לדבר על הזקנים ועל מה שיש לאגדות המהלכות בייננו ללמד אותנו בכל מה שקשור לאופניים, ספורט, תחבורה ובכלל.

ג'ון אליס
http://somervillenews.typepad.com/the_somerville_news/2005/01/the_somerville_.html
הוא בחור מקסים. היום כבר בן כמעט 70, צנוע, צנום ונעים הליכות. את ג'ון הכרתי לראשונה ב2001 במסיבה שהייתה לכל צוות החנות בקור החורפי של בוסטון. ג'ון הוא אחד השותפים לחנות ביחד עם פיטר וקלינט ובהרבה מובנים הוא הרגליים והכשרון של המקום. רוכב אופניים אולימפי בנבחרת ארה"ב בשנת אלוהים יודע מתי, אבא ל3, סבא וכשרון התאמת אופניים ברמת זן פלוס פלוס. שנה שעברה ג'ון יצא לפנסיה ואחרי חברות של כמעט 10 שנים רציתי מאד להיות במסיבת הפרידה שלו אך העבודה הכבידה ופספסתי. שלחתי במייל כמה איחולים ובדיחות והמון תודה על שלימד אותי כ"כ הרבה. איש מדהים!
ג'ון, בנוסף לזה שהיה כישרון רכיבה גדול גם לימד רוכבים מתחילי בכל הגילאים איך לרכב. לא מעט הייתי יוצא איתו ללמד נשים בגיל העמידה שרצו לצאת לרכב בפעם הראשונה בחייהן. את תורת ההתאמה לאופני קאסטום למדתי לא מעט ממנו, אמנם גם החבר'ה של סארוטה עזרו אבל את היחס האישי והשאלות העדינות השאלתי מג'ון. עם השנים כל צוות החנות ובעצם כל קהילת הרוכבים של בוסטון למדה מג'ון המון ובהזדמנות זו רציתי להגיד שוב תודה1
גרג אורביץ
גרג הוא אדיוט מהסוג הטוב ביותר. אולי הספורטאי המוכשר ביותר שהכרתי, איש מצחיק ברמות ושתיין מצוין. לפני כך וכך שנים רכב בקבוצת קורס המקצוענית וניצח באליפות ארה"ב אי שם בשנות השמונים. אני וגרג בילינו כמה עונות של עבודה בחנות ביחד, שתיית בירה ורכיבות טכניות שבהן ממש לא היה לי סיכוי להצמד אליו. גרג היום הוא בן איזה 45 ורוכב כמו מטורף כשיש לו זמן אבל רוב הזמן הוא גולש קייט במאווי. הבנאדם יודע איך לחיות.
אחרי שבילה כמה עונות עם גרג למונד ואחרי זה בהרים עם ג'ון טומק ואחרים הוא הבין את הסצנה והכיר את כולם. גרג הוא פרצוף מוכר בתחום אבל נחבא אל הכלים ובחור משעשע עד דמעות. אולי יותר מהכל גרג לימד אותי איך לא להיות רציני, ממש ככה, אף פעם לא להיות רציני. גם כשאתה כותש את המתחרים שלך וגם כשאתה על גג העולם, חובה להשתטות עם החברים ולהשאיר את הרצינות למשכנתא. היינו יוצאים לרכיבות הדרכה ביחד, גרג היה מדריך טכני ואני הייתי מכונאי מסונג'ר. בתום כל רכיבה הקליינטים היו חוזרים עם הערכה ענקית לבנאדם במידה שווה בגלל המקצועיות והקסם האישי. המון כבוד.
פביו סלביג
שנה לפני שנפגשנו ב2002 פביו נדרס על ידי משאית. כל הגלגלים של המשאית עברו על הגוף של פאביו אחד אחד. כשאני נפגשתי איתו לראשונה לא היה סימן נראה לעין לפציעה למרות שהגוף שלו בינתיים התמלא פלטינות וברגים, מדהים. בעברו רכב מקצוענית בקבוצת מרלין (המרלין הרים שהבאתי למקסים היו שלו) ואחרי הפציעה עבר לטריאתלונים וניצח גם שם. אופניים בשביל פביו היו קריירה מההתחלה עד הסוף והיום הוא מנהל קבוצות מקצועניות באירופה, לא ממש יודע איזה מהן היום. בנוסף להיותו אמיץ משהו פחד וספורטאי מחונן הוא גם בנאדם נחמד להחריד.היינו יוצאים לרכיבות, אני גרג ופאביו והבושה שבאיטיות שלי מולם היתה בהחלט מחרידה... היום כשמעבירים חוקי תעבורה חדשים בבוסטון להעלות מודעות לרכיבה הוא ממלא תפקיד חשוב מאין כמוהו בדחיפת חוקים בנושא.

אולי הגיע הזמן לאגד כמה מהתובנות של הדורות הקודמים לאיזה ספר. בכל מקרה הנה כמה תמונות של הפרויקט הנוכחי. ביום שני נעלה תמונות של השלדה הגמורה.
שבוע הבא האופניים של ברוגן, אופני שליחים מידה 65 לרחובות ניו יורק.

קאפלר לבלט דרייב
החלטנו ללכת על נקסוס ובלט של גייטס. עדיין יש בעיית שיפטר, של שימנו מכוער נורא...

קצת עבודה 

ג'נבה, קהיר, בוסטון וניו יורק, השוואה של חוויות קומיוטינג

כשסיימתי את לימודי בקהיר, קיבלתי הזדמנות ליסוע לג'נווה כדי להתמחות באו"ם במשרד הראשי של ארגון הבריאות העולמי. אחרי סיום התואר נסעתי וביליתי שם כ8 חודשים. כמו תמיד לא ממש ידעתי למה אני נכנס ומהעבודה עצמה כחוקר בענייני בריאות לא ממש התלהבתי. מהרכיבות הביתה כן.
הנסיעה לג'נווה מקהיר היא כמו המחשה של הפכים, העיר סטרילית כמעט, הרחובות נוחים האנשים מנומסים ובגדול העיר משעממת אך יפיפיה. קיבלתי הצעה להשאר אצל מנהלת ארגון באו"ם תמורת טיפול בכלבים שלה וכך היה באותם חודשים. גרתי 20 ק"מ צפונית לעיר, הוצאתי את אוסקר ולוסי לטיול פעמיים ביום ורכבתי לאורך אגם ג'נווה ומטעי תפוחים ואגסים כל יום לעבודה. חיים טובים. האופניים היו שיא הפשטות, זוג שקיבלתי מפטרישיה תמורת תיקונם (ששמחתי לעשות, ראו תמונה).
חוויות הרכיבה עצמה היתה מצוינת, ממש כמו בוסטון, האתגר הגדול היה מזג האויר. הקור והגשם הכריחו אותי למצוא ביגוד מתאים ומקלחת קרובה לעבודה. אולי מה שהיה חסר במיוחד היה חבר'ה, תמיד יותר כיף לרכב עם חברים והדרך לעבודה בתקופה זו היתה כמעט לגמרי שלי. התגעגעתי מעט לבוסטון...

ניו יורק סיטי
האופנה של הפיקסים בברוקלין שבשעה טובה הסתיימה לך לפני איזה שנה שנתיים הבהירה לי קצת את עניין התחבורה על אופניים. נוצר מן מצב שכל ילד מוויליאמסבורג, וכל תלמיד בNYU רצו אופניים בלי הילוכים ובלי ברקסים ובעצם כמה שיותר טרנדי וכמה שפחות פונקציונלי. אכן קורבנות אופנה.
בשנתיים לפני החזרה ארצה ביליתי את כל זמני בעבודה במנהטן ובקומיוטינג מפארק סלופ ליוניון סקוויר. הרכיבה היא קצת בתוך ברוקלין, מעבר על גשר ברוקלין (או מנהטן) ונסיעה בעיר עד רחוב 14. תכל"ס לא רכיבה קשה, איזה 45 דקות לכל כיוון ואולי שעה בחורף. את רוב הרכיבות עשיתי על אופני ביאנקי חדישות שקניתי מקלינט בבוסטון ואחרי זה עברתי לאופני ראלי שנת שבעים ומשהו שהיו ממש יותר כייפיות (שוב ראו תמונה). כמו תמיד, הקומיוטינג בין רחובות העיר הבהיר המון על העיר עצמה, בין רחובות שוממים בדרום ברוקלין לחופים הכיפיים של מנהטן ביץ' וקוני איילנד. הינו חבורה שהכירה משנות הלימודים בבוסטון והיינו רוכבים ביחד לחוף ואפילו היו כמה שהתחילו בעשיית סרטים (בהתחלה פירטיים) בפסטיבל שנהיה עם השנים Bike Shorts http://www.bikeshortfilms.com/ . מאד מומלץ לראות כמה סרטים של לוק סטיילס (Luke Styles) בחור חביב וחבר טוב, לשעבר רוכב הרים מאותו שנתון שלנו... זקנים.
התרבות של האופניים בברוקלין\ניו יורק סיטי די חזקה, עד כדי כך שהאופנה של האופניים עצמם עלתה על הפונקציונליות ולפעמים גם הכיף. המושגיםPoser וHipster הגיעו ממש משם ואפשר להבין למה. נהינתי מכל רגע של רכיבה חוץ מרגעי הסיכון כשהיפסטרים מנסים לרדת את גשר ברוקלין על פיקסים, אלוהים ישמור.

קהיר, סיכום

כל זמן הקומיוטינג בקהיר היה קצת כמו רכיבות ההרים שעשינו כילדים. למצוא ליין טוב בין המכוניות הישנות על הגשרים מעל הנילוס ובדאון טון המטורף היה ממש כמו רכיבת סינגלים. את השנה הזו אפשר להגדיר כקומיוטינג עם מאה אחוז ריכוז. אם מורידים את רמת הריכוז אפילו קצת הרכיבה נגמרת בשמשה של מונית. בקיצור אפשר להגיד בבטחה שאין תשתית בכלל לאופניים בקהיר אבל הסוד הגדול של העיר הזו זה הרכבת התחתית. בימים שלא יכולתי יותר ירדתי לרכבת עם האופניים, ספגתי מבטים מבוהלים, התנצלתי בפני כולם ונסעתי לי בכיף לאוניברסיטה ברכבת התחתית עם האופניים. ללא ספק אתגר של קומיוטינג עם נחמה גדולה בסאבוואי.

בוסטון:

בוסטון היא עיר של אופניים. אלמלא הקור הנוראי (פשוט אסון) הרי זו היתה העיר האופטימלית לקומיוטינג. מאחר וגרתי כמעט בעל חלק מהעיר ועבדתי בדרום, בצפון ובמקומות שונים יצא לי לרכב את רוב רובה של העיר. המודעות לרכיבה מאד גדולה ואי אפשר שלא להיתקל בחבורות רוכבים שישמחו לצרף אותך לקהילה שלהם. אולי הכי מהנה היא העובדה שרחוב JFK לאורך נחל הצ'ארלס נסגר לתנועת מכוניות ורק תנועת אופניים ורולר בליידס מותרת ביום ראשון. אמחייה.
כשנוסעים מדרום בוסטון עד להייד פארק נהיה מאד ברור ההבדל בין תשתיות הרכיבה. אחרי הכל העיר קיימרידג' שבה שוכנות אוניברסיטאות הרווארד MIT וכד' יש מספיק כספים לטפח גישה טובה לאופניים ולעומת זאת הערים הסובבות, לא מסוגלות לשמור על תשתית לאורך זמן. רכיבה מסאמרוויל בצפון עד להייד פארק זה ממש שיעור בהבדלי מעמדות שמשתקפות בתשתיות אופניים. כמה חברים טובים שלנו עובדים על תשתיות אופניים באזורים הקשים האלו ואנחנו מאחלים להם המון הצלחה!

בקיצור קומיוטינג באזורים עירוניים אפשרי תמיד. זו שאלה של מוכנות של יחידים ושל ניסיון של אותם יחידים. שלא לדבר על הפתיחות והכח הפוליטי של הרוכבים. באותה הזדמנות שווה להגיד תודה לחבר'ה של חיפה בשביל האופניים שרק התחילו ועושים עבודת קודש בעיר לא פשוטה.

בפעם הבאה נחזור להווה ונעדכן על כל הנעשה בסדנא, הAlignment Table המדהים ושני פרויקטים בהתהוות.

האופניים של פטרישיה בז'נווה

הראלי (האפי) בברוקלין

הנוף מהמשרד בזנווה.

אוסקר ולוסי המדהימים שבזכותם היה לי איפה לגור. ותודה ענקית לפטרישיה

ממש קצת על פרנק וקהיר

טוב אז למרות שהבטחתי לכתוב קצת על פרנק וודלטון נראה לי שיש פשוט המון כתוב בכל מיני מקומות אז נסתפק בלינקים וכמה מילים. הבנאדם צנוע ואולי עדיף ככה:
http://dirtragmag.com/web/article.php?ID=980&category2=web_ex
http://ftwindustries.blogspot.com/
פרנק הוא ללא ספק אחד מבוני השלדות המשפיעים ביותר על עולם אופני ההרים. אחרי שבנה שלדות לג'ון טומאק, גרג הורביץ, טינקר, גו'לי פרטדו, בריאן לופס וכד' מגיע לו קרדיט על המון. עם השנים הקפדתי לרכב על כמה שלדות שהוא בנה, 2 הארדטיילים של ספוקי וייטי ארק שנת תשעים ומשהו. אני חושב שהוא גם הראשון שהשתמש באלומיניום של איסטון באופניים. יש המון הסטוריה והמון אגדות על הבנאדם ושווה לשוטט וללמוד. כשעבר לניו המפשייר כדי להקים את סיניסטר הגיעו כמה מהאופניים שלו אלינו לחנות- פשוט תענוג. מי שרוצה אופני קאסטום אגרסיביות אולי זו הכתובת. אפס אגו, בלי פוזה, המון כבוד.
קהיר:
כשסיימתי את הלימודים בבוסטון בשעה טובה ניתנה לכמה מאיתנו הזדמנות לסוע לקהיר במסגרת התחלה של תואר שני בענייני מזרח תיכון. אני בינתיים סיימתי לחתור והתרכזתי לרוב בניהול מרכז נוער, התעסקות עם אופניים ושטויות עם החבר'ה. לא ממש הייתי בעניין ולא ממש הכרתי את התחום אבל היה בזה מספיק עניין ומנהל התכנית רצה שאסע כדי להראות שיש לו ישראלי בצוות.
טוב, אז נסעתי לחודש, היה מעניין והתברר לי שהוצעה לי מלגת לימודים שם לתואר שני מלא תוך שנה. כרגיל החלטתי לסוע לפני שממש חשבתי על המשמעות של העניין. מכרתי את אופני הסייקלוקרוס שהיו לי, נפטרתי סופית מכל השלדות שהתגלגלו אצלי, ארזתי קיטבג ותוך שבוע הייתי סטודנט לתואר שני באוניברסיטה האמריקאית בקהיר. יכולתי האקדמית לעולם לא הייתה מזהירה ואני חייב להודות שלמדתי יותר מקומיוטינג בקהיר מאשר מהלימודים עצמם.
התכנון ללימודים של שנה הפך לשנה וחצי ואני מודה שנהניתי מזמני שם כמעט תמיד, רק הזיהום אויר שם הגיע לגבול הבלתי נסבל. גרנו כמה חבר'ה בשכונת אימבבה שהיא במרחק רכיבה של 30 דקות רכיבה ממרכז העיר והאוניברסיטה (האוניברסיטה עצמה עברה שנה שעברה מחוץ לעיר- עצוב...). מיותר להגיד שמנהג הקומיוטינג שלי במשך השנים קיבל אתגר לא קטן בשנים אלו, כמעט ובלתי אפשרי לרכב בקהיר... כמעט.
בחודש הראשון של הלימודים הגעתי לקורס ערבית ב8 בבוקר כל יום במונית, בתום החודש טסתי הביתה, קניתי זוג אופניים טרנטה בת"א, טסתי חזרה והנה התחיל לו ניסיון הקומיוטינג ממנו למדתי אולי הכי הרבה עד כה. האופניים לא התאימו למשימה אבל התמדתי בחודשי הקיץ, עד אמצע החורף, היה כיף עד שכמובן הם נגנבו.
היום כשאנחנו בונים אופני קומיוטינג (בעצם זה כמעט כל מה שאנחנו עושים), הלקחים מקהיר, בוסטון, ג'נווה, ובארץ ביחד עם לקחים מכל הז'אנרים של הרכיבה שעשינו מנחים את הבניה. יש מה ללמוד מרחובות העולם על התניידות ועל בניה. אני חושב שהאתגר האמיתי הוא במציאת האסטטיקה והתרבות של המקום בו אתה בונה והכנסת האלמנטים של זו לתוך העשיה עצמה. אני כרגע באמצע מחקרון אישי על אוגדת אופניים בלגיון של הצבא האוטומני שנות 1912-1917 כדי לראות אם יש אלמנטים של האוגדה שאפשר להכניס לבניה מודרנית, הפכתי לחנון-מודה.
בפעם הבאה על מסלול הקומיוטינג בקהיר ועל קומיוטינג בכלל, השוואה בין ערים גדולות

על סירת פאלוקה ליד אזור המלונות עם פרופסור אחד וקצת בירה מקומית נוראית

כשחבר מבוסטון בא לבקר בקהיר הטמטום עלה כמה רמות וגם הכיף. תודה ברוגן.

מי שמגיע לאזור כיכר תחריר באמצע העיר חייב לבוא להורייה. מקום מצוין, אנחנו התנחלנו שם חופשי

קודם שוברים את השלדה

בערך בסוף תקופת התהילה של ההרד טיילים האגרסיביים ב2002-3 או משהו כזה החלטתי לקנות שלדה עם מתלים כדי להתחרות איתה בדואל סלאלומים מקומיים במסצ'וסטס.
הייתה לנו באוניברסיטה קבוצת רכיבה ממש כייפית שהתחרתה בכל הסבבים האזוריים והארציים. לא היה לי הרבה זמן בין אימוניי החתירה, התחרויות והלימודים אבל החלטתי שאנסה לפחות כמה פעמים את מזלי בסלאלום. קיבלתי מחבר שלדת http://upload.wikimedia.org/wikipedia/en/c/c8/Cortina_Europa_FS_2.jpg Cortina (ז"ל) ייעודית לסלאלומים והייתי מוכן לתחרויות. בערך אחרי חודש רכיבה שברתי את המשולש הקדמי ונגמר הכיף. כמובן שצחקו עליי בחנות והמילה קורטינה הפכה להיות השם משפחה שלי לשנתיים אחרי כן. השאלה נהייתה מה עושים? חיים עם הצחוק או שמוצאים פתרון, היה די טבעי שלמנוע בושות כדאי לתקן בעצמי. אז כך היה, הלכתי לחברי באוניברסיטה וביררתי איפה ניתן לתקן את השלדה וכוונו אותי לחבורה מדהימה בBikes not Bombs http://bikesnotbombs.org/ .

השלדה, כמו הכבוד העצמי שלי היו בבעיה והחבורה במקום הכירו את החבר'ה בחנות, חסו עלי ולימדו אותי קצת ריתוכים באלומיניום בתמורה לשעות התנדבות. את השלדה ריתכתי והמשכתי לרכב עליה עוד קצת עד שנהיה ברור שהתיקון היה מצוין. יותר מזה הריתוך היה יותר חזק בהרבה מהשלדה והיא נשברה שוב במקום אחר, עוד צחוקים ולפח. מערכת היחסים עם האנשים בבייקס נוט בומבס פרחה ואני נהייתי מתנדב במקום ולימדתי ילדי שכונות שם איך לשפץ אופניים, לתקן ומאוחר יותר איך לרתך. אחרי כמה שנים התחלתי לנהל מרכז נוער לילדי שכונות בהייד פארק שדרומית לבוסטון, את הילדים לקחתי לשם קבוע ובעצם בניית אופניים נהיה התרפיה שלי ושל החבר'ה במרכז. בעצם אני חייב המון לBNB כמו הרבה מאד בני נוער, מבוגרים והקילות בעולם. מקום מופלא!
לכשנהייתי סביר בריתוך ברזל ואלומיניום קצת, התעלקתי על הסדנא של פיטר http://www.peter-mooney.com/ שהיא מרכז החנות של קלינט. שאלתי כל שאלה שאפשר על ברייזינג ונהייתי קצת מעצבן עד שהסכים קצת להסביר, קצת להדגים והמון לתמוך. משם הגיעו אופני הקפיצות שבנינו אז (פיטר ממש לא אהב אותם, בעצם הוא נגד אופני הרים וקפיצות בכלל זה חטא כנראה). בינינו האופניים היו קצת לא משהו אבל שימשו ומשמשים גם היום את ילדי המרכז בבוסטון לכיף בדירט.
את רוב הזמן כשלא התאמנו בחתירה כולנו בילינו בספורט חלופי ונראה לי שהמון מהחברה נכנסו לאופניים. את הSpooky שעליהם רכבתי בתחרות אחת במנרה באיזה 2005 או משהו קיבלתי מחבר טוב שחוץ מחתירה הכיר את האנשים הנכונים בעולם האופניים. השלדה הזו היתה ממש הסטוריה, הארד טייל אגרסיבי ממש משנות 97-98 לפני שהיה דבר כזה (השלדה נרכבת עוד היום ע"י ילד קטן וחמוד בחוף כרמל).
Spooky בגלגולם הקודם היו יצירות פאר של בחור בשם פרנק וודלטון, פרנק הוא האב הרוחני של Yeti והיום אולי אחד הרתכים היותר מוערכים בעולם. פרנק ומעלליו בפוסט הבא. אני חושב שחשוב לכתוב לפחות כמה דפים על השפעת הבחור את האופניים המודרניות- מחרתיים . הבטחתי לפרנק שאכתוב קצת גם באנגלית שיוכל לקרוא את מצטער מראש...

אולי מוקדם מדי בכרונולוגיה אבל אלה היו אופני התחבורה שלי בברוקלין ב2008-9 ממש שלדה מעולה, שנת 73 אני חושב. ראלי תחת השם האפי.

ההתחלה שבעצם לפני ההתחלה ההיא

אז אפשר להגיד שהתחלנו לרכב בגיל 13. היינו חבורה צפונית של ילדים שרק רצו לצאת לטבע, זה היה ממש חוג סיור על אופניים. עד היום אני זוכר חורף גשום מאד בשנות התשעים המוקדמות ובאיזה פרץ של טינאייג'ריות כזאת יצאתי לבדי לעלות את נחל כזיב שאז היה ממש לא פשוט (שלא כמו הסלול של היום). הייתי ילד קטן על אופני ג'יאנט עם בולם שממש לא שווה לדבר עליו ויצאתי לי לסיור שאז נראה לי ארוך נורא- ככה ממש עד מעלות. היה רטוב והמים הגיעו לי לחזה בנחל אבל היה פשוט כיף. אולי ככה זה התחיל בעצם. אז תיקון מהפוסט הקודם, שם זה התחיל.
עם השנים השתכללנו ומצאנו יותר שבילים ואפילו יצא לי לצאת לכמה תחרויות באזור שבהם בעצם ממש לא הצטיינתי. מה שכן גילינו זה שהכיף היה יותר בטכניקה ולא בסבל (מוזר שהיום אני קצת הפוך- ג'אנקי של סבל.) זה היה נראה לי 92' או 93' והפכנו לאט את הטכניקה לעניין. זה קצת לא מובן מאליו בשביל השנים האלו נראה לי, הייתי מבלה שעות על מסלול מוטוקרוס ישן במושב בצת ליד הגבול ולומד להכנס ולצאת מסיבובים במקום שיעורי תנ"ך או מה שלא. בכמה מתחרויות הסובב גליל\גולן וכל אלה התחברנו כמה רוכבים ויצאנו לטיולים משותפים פה ושם.
זכורים לי כמה חבר'ה מה זה נחמדים מירושלים שהיו ממש בעניין, עידו ואדם והיו גם מיקי וכמה אחרים. פה ושם נפגשנו כדי לטייל לקשקש ולרכב כמו מפגרים. אולי בגלל שהייתי ממש צעיר ואולי בגלל המסלול מוטוקרוס תמיד נמשכתי לירידות. עכשיו כשאני חושב על זה ועל איזה פחדן אני היום קצת קשה לחשוב על השטויות שעשינו במצפה רמון, גולן ואלוהים יודע איפה. זה היה אמצע שנות ה90 ונראה לי שכולנו היינו קצת מפגרים.
אחרי אותה תחרות בוורמונט (בפוסט הראשון, יש אפילו תמונות אפישהו אני חושב...) אי שם ב97' יצא לי לקחת את אופני הקרוס קאנטרי שלי, קניתי קסדת BMX של ויגור, בודי ארמור של דיינז והמון שכנוע עצמי ויצאתי לתחרות דאון היל באף סטייט ניו יורק. היה מטומטם והיה סופר כיף, נפלתי קצת וצחקתי בטרוף ואפילו התברגתי אי שם באמצע. כשירדנו את ההר התברר בעצם שהיינו הראשונים מהמדינה הזאת שהתחרו בזה שזה הי די קול כשלעצמו. כאב לי נורא כמעט בכל מקום אבל חייכתי כמו טמבל, כיף. כשחזרנו ארצה ונגררנו כולנו לענייני צבא עדיין רכבתי קצת מצפת לראש פינה על המרלין שקיבלתי בירושה אבל ממש לא הייתי מהיר ונגמלתי קצת מעניין המהירות ההיא עד האבט"ש ההוא.
כשקראו לחבר שלי אורן לאבט"ש במנרה אי שם ב98' לא קינאתי בו וצחקתי עליו עד שקראו גם לי לשם והפסקתי לצחוק. זה היה מקום שומם ורק האופניים שהבאתי איתי הפיגו את השעמום. אותם מרלין הרים ראו המון שטח שם אבל גיליתי שאי אפשר היה לרדת את ההר בכלל כי שבילים ממש לא היו. כשהשתחררתי שנה אחרי זה וכבר היו איתי אופני דאון היל, בעצם היחידות בארץ אז, קימבנתי עם המנהלים של הרכבל שרק הוקם שאבנה מסלול שיחבר את הרכבל העליון לאמצעי בתמורה ללינה במקום.
כך היה לאיזה חודש, אני וצוות של חבר'ה ממסע'דה ביחד עם בחור טוב מהאזור פינינו בולדרים בנינו שבילים ואחרי חודש היה מסלול לתפארת שחיבר את הרכבל העליון לאמצעי, איזה כיף. אדם מירושלים בא לביקור ובחור בשם אמיר הגיע ורכבתי כל יום את ההר מלמעלה למטה עד שנגמרו לי הברקסים לגמרי (ב98 זה עדיין Vrake). אחרי אותו חודש עם נאלצתי לעזוב כשאמי חלתה ולכשהבריאה שנה לאחר מכן קיבלתי מלגה להתחרות בארה"ב בענף הספורט שאספתי לי בדרך ונהייתי סטודנט בקולג' וחותר מקצועי ל5 שנים הבאות.
בינתיים הדאון היל גדל והפך לענייו די גדול בעצם ומנרה ממה שאני שומע הפך גם למן מקום שכזה. את ההתחלה ההיא אני רואה היום פחות כהתחלה של עיסוק ברכיבה אלא יותר כהתחלה של אופנים כתרבות אישית ובאיזשהו מקום מאד פרטית. אופניים הניעו אותי בכל רחובות ברוקלין וניו יורק וקהיר וז'נווה והכירו לי את בוסטון מפנים, את היפה והקשה ומה שביניהם.
הפרק בהא על תחילת בניית השלדות בbikes not bombs http://bikesnotbombs.org/

זה הדגם עליו רכבתי את מנרה. אני חושב שהאופניים עצמם התגלגלו להם לבחור מירושלים אחרי שבילו קצת זמן כתכשיט בחנות. לא בטוח אבל הם היו אדומות ולדעתי ממש יפות
Full true temper Ox Platinum with Breeze Droputs. sweet.

Zoe and Redbones

Zoe asked for some english posts so I'll make an acception this once. Zoe (aka Francine Latile), this one is for you.

Check out Zoe in this Boston Globe piece about Chris Iglehart and east coast frame builders: http://www.boston.com/news/local/articles/2007/09/27/local_custom/?page=2
Also, Chris builds some awesome bikes and highly worth looking into for those in search of some authentic New England workmanship.http://www.iglebike.com/
So, Zoe and I worked (goofed off ) together for a bit at the shop, 2008 and some 2009/10 when time allowed. Super part time for me and way too full a job for Zoe (yes?- yes!). Zoe is an awesome over educated writer who worked for The Ride Magazine till it went under (cool magazine for sure) and very funny human who dropped out of Harvard to pursue bike shop glory.
We both made it our job to empty out the Belmont location of any and all old strange bicycles. A few gems come to mind: an old and absolutely horrible GT titanium road bike from 95, a useless Merlin softtail from around 00' or so, ancient trek full suspension frames from when Y bikes were considered sensible, huge bikes, super small bikes, crazy bikes.
Zoe and I played cleanup for the shop but really, Zoe did all the work selling a good bit of the inventory on Ebay. For me it was a fun game to play on the weekends while I kept up my real job in Manhattan and preparing to return home to Israel. I think that at some point we discussed the possibility of writing a piece about bike shop humor and I just wanted to say that the time has come for a bike version of Cartalk (or Topgear if u like), wish we could do it transnationally…. Anyway,
I suggest that if anyone is ever in the area to stop by and chat with Zoe about old bikes, cool bikes, obscure bikes or even awesome new ones.
So this is where the English ends and I move back to an older, better, jewier language to talk about the importance of Redbones.
רדבונס (http://www.redbones.com/newsevents.html) הוא מקום נפלא.
צפונית לבוסטון ממש אחרי כל האוניברסיטאות המשעממות של העיר נמצאת העיר סאמרוויל ששם היסטורית היו ממוקמים הרבה מתעשיות האופניים המקומיות של החוף המזרחי 1900-1970 בערך. זה רק הגיוני שמקום כמו רדבונס שמגיש בשר מדהים ובירה אקלקטית יהפוך להיות מרכז רוכבים וככה הוא נהיה עם השנים. זה כבר איזה עשרים שנים שרוכבים הופכים את רדבונס למרכז תרבותי על אופניים.
בכניסה המלצרית לוקחת את האופניים שלך ומחנה אותם בחניה ייעודית לאופניים בלבד, האומנות במקום נעשתה ע"י רוכבים מקומיים ופסטיבל האופניים השנתי שם הפך לאגדה מקומית. לפסטיבל היינו מגיעים כל שנה אחרי העבודה וגומעים כמה ליטרים של Harpoon וSierra Navada לפני שהתפנינו למשחקי אופניים תחת ההשפעה ברחובות השוממים של דאון טאון סמארוויל.
כמה מהרוכבים הטובים של האזור מספונסרים בצורה כזו או אחרת ע"י המקום ואם יתמזל המזל אפשר לזכות שם פעם בשנה בשלדה ייחודית של מייק פלאנאגן. מקום אוצר.
אולי הלקח החשוב ביותר שלמדתי מרדבונס זה חשיבות האזור, המקום והקהילה ביצירת קהילה של רוכבים. אולי בגלל זה בחרתי לבנות את המקום שלנו באזור שבו הקהילה כל כך תומכת והאנשים מחוברים לתרבות ולאזור ותומכים כמה שרק ניתן תמורת חיוך בירה ומילה טובה.

בין דוכן החמוצים לחנות התבלינים שפתוחה יום כן יום לא. בהמשך הסימטה שיש בה כמעט הכל, איטליז חביב, מאפיות, כלי בית אפילו שמלות כלה.
שמאלה ולמטה הסדנא שצבענו לה היום את הדלת בירוק.

הומור כבסיס

באיזשהו שלב ההומור בחנות הפך להיות החלק המוביל בהוויה.
חדר העבודה בחורף היה (ועודנו) בעצם חבורה של קומיקאים עם יכולת טכנית מופלאה. אני, שהייתי רוב הזמן בריצפת המכירות וחדר המדידות הייתי מגיע לשם בשביל הפיקס היומי של חיקויי קלינט (הבוס) ושאר בדיחות על כל מיעט אפשרי. בחורף היו 10 מכונאים ובקיץ פי 2 ככה שלא היה חסר חומר להומור ויותר מזה, אף אחד לא שכח בדיחה אף פעם. מייק שהיה רוכב מקצועי בזמנו והמציא את הגרפיקה של פאט סיטי (http://www.bikecult.com/works/archive/05bicycles/fatchanceYESbg.JPG) היה אחד הליצנים הראשיים ובד"כ כשהייתי יוצא מהחנות הייתי מגלה שהרעש ששמעתי מאזור הסיט פוסט היה כבל הילוכים מחובר לבורג שהוא הכניס למוט כסא כדי לצחוק עלי מרחוק. אותו מייק, לפני כמה שנים הכיר לי מייק אחר שבנה סדנא בשם ANT אחרי ששניהם סיימו את הקדנציה שלהם בפאט וIF. ממייק וממוצרי ANT אני מושפע עד היום. בקישור הממש חזק הזה הוכחה שמייק והחבר'ה מפאט וממרלין (כולל רוב ונדרמרק וכולם בסאמרוויל תמיד היו ככה- יש פה קטע ממש מצחיק על מייק http://www.ghostride.org/iss03/0317safety.html ) .כולם אצל קלינט היו פחות או יותר ככה והצחוקים זרמו ועוד זורמים בלעדיי, מה שגורם לי להתגעגע לפעמים.
* בירה כל שבת כמובן אם מוכרים טוב על חשבון קלינט, זה שהיינו קילומטר מהמבשלה של סאם אדמס לא הזיק לעניין.
את החורפים הנוראיים של בוסטון עשיתי כמעט תמיד על אופניים, שש שנים של קומיוטינג מבית הסירות ללימודים ולחנות על כמעט כל זוג אופניים אפשרי. זה בערך שעה וחצי קומיוניטג שהתחילו על אופני המרלין הרים שהבאתי איתי מהארץ, אחרי שנגנבו בעצב מול הספריה של האוניברסיטה התחלנו לרכב על הכול. בזמנו כולנו היינו בקטע של אופני קפיצות והארד טיילים עם שרירים אז חלק מהזמן רכבנו על אופניים ממש לא אפשריות כמו evil soveraign' .243, spooky וכד'. כשהאופנה של האופניים האלו נכנסה סופית למיינסטרים ב2004 היתה החלטה גורפת בין החבר'ה שהטרנד נגמר ואפילו האופניים שריתכנו מ4130 יצאו לפנסיה (מה שעשה רק טוב לגוף שלי). את שאר החורפים עשיתי על yeti arc שנת 94 שעליהם חלמתי כילד ופשוט היה לנו במקרה שלדה כזו שלא נמכרה. היה חורף אחד על וונטנה אל טורו עד שנגנבו ולבסוף כשהפכנו מעט יותר חכמים כולנו עברנו לקומיוטינג על אופני סייקלוקרוס- רק הגיוני. לי היו סריה של רדליינים זולים ואמינים.
קומיוטינג בחורף בוסטוני יוצר תחושה של עמידות יוצאת דופן וגם קצת מטעה. כשבחוץ מינוס 20 ואתה מחליט לרכב בכל מקרה חודשים על גבי חודשים נוצרת תחושה של הכל אפשרי. אני יכול להגיד בקלות היום שאין לי צורך אי פעם לעשות את זה שוב...
כשהיה מפשיר והאימונים\לימודים היו נגמרים בסביבות סוף מאי היינו יוצאים לרכיבות באזור ואפילו חטאנו בקצת שליחויות עם אופניים ברחובות העיר, יותר בשביל הקטע ולא ממש בשביל הכסף.
יותר על קומיוטינג, מעבר לברוקלין ריתוך ומצריים בפרקים הבאים.

עם ג'יימס בתערוכת אופניים בבוסטון 2005.
היום ג'יימס הקים מקום משלו בלונדון ומסתדר ממש טוב בתחרויות סייקלוקרוס

ההתחלה של ההתחלה

לפני לא מעט שנים רכבנו בתחרות בוורמונט שהייתה אז חלק מסבב תחרויות אליפות ארה"ב באופני הרים.
זה היה ב96 או 97 אני כבר לא ממש זוכר אבל 2 דברים אני זוכר בבהירות מאותה תחרות, אחת זה הבוץ והשני הוא פגישה עם כריס צ'אנס והקבוצה שלו מפאט סיטי סייקלס. בזמנו כריס והחבר'ה בנו אחלה שלדות פלדה, טיטניום וקצת אופני שיכוך מלא אבל תמיד עם המון אישיות וחוצפה בוסטונית. הרייסרים של כריס היו חזקים מאד ועשו את המסלול המטורף במהירות שלי נראתה בלתי נתפסת. את התחרות לא סיימתי ובעצם אני לא ממש ספורטאי מי יודע על אופניים ולא ציפיתי לראות את קו הסיום. מה שלא ידעתי אז הוא שתרבות האופנים של האזור והמסורת של בניית השלדות של אותם חבר'ה תלווה אותי ואת חבריי שנים אחרי כן.
לפני אותה תחרות דיברתי עם כריס על ענייני אופניים והבטחתי לשמור על קשר כשאני אהיה בבוסטון. לא ממש תכננתי לחזור אבל השנים גילגלו אותי חזרה לחבורה של כריס ולאזור בוסטון לתקופה של כ8 שנים.
הייתי אז בן 17 והחוויה ההיא כבר מזמן הסטוריה נשכחת אבל אחרי שסיימתי את השירות ומימשתי חלום להתחרות בחתירה אקדמית עם טובי האתלטים בעולם, מצאתי את עצמי שוב בבוסטון מוקף באותם חבר'ה נפלאים שחיו, נשמו ואהבו לרכב. תוך כדי הלימודים והאימונים בסירה מצאתי את עצמי עובד בחנות אופניים מאד מגניבה ממש ליד העיר והכרתי שם את כל החבורה שעבדה עם כריס בזמנו ולאט בנתה לה אימפריה של חבר'ה, אופניים, צחוקים וכיף.
החברה של כריס התפרקה לה באזור שנת 99-00 אחרי שהתגלגלה לה מבעלים אחד למשנהו, סופית פאט צ'אנס מתה בשיבה טובה אחרי שבעצם המציאו את הדרך להרבה יצרנים רבים וטובים כמו IF ואפילו MERLIN של היום. כשאני נכנסתי לחנות של קלינט פייג' בפעם הראשונה ב2001 wheelworks כבר היתה חנות מבוססת שהפכה יותר ויותר חזקה באמצעות כל החברה שעזבו את כריס צ'אנס ומרלין כדי לעבוד שם. כל החבורה שבעצם בנו אופניים שהם איקונות היום כמו הXLM של MERLIN או הYO EDDY של FAT היו חברים לעבודה שלי אצל קלינט. אם מוסיפים לזה את העובדה שהחנות בעצם בנויה סביב יכולת בניית השלדות של חבר בשם פיטר מוני אז מתקבלת תמונה של חנות כייפית מקצועית ומובילה לגמרי.
בשביל הקיצור, מצאתי את עצמי עובד שם המון זמן, 5 שנים תוך כדי לימודים וסופי שבוע כדי לרתך, לבנות גרוטאות ולשתות בירה.אח"כ שלוש שנים סופ"שים ומה שהיה לי לתת. בעצם אפילו שנה שעברה עבדתי שם פארט טיים בשביל הנשמה. לאט לאט עשיתי לי שם כמוכר אופנים וליצן, מכרתי הכל, מדדתי לקוחות על size cycle, התמחיתי בענייני serrota כי זה מה שהיה, ולרוב עשיתי שטויות וניסיתי ללמוד מפיטר כשהוא לא הסתכל. כולם היו מגיעים לשם, Ned Overand, Lemond, Calfee' Frank Wadelton Gary Fisher, קיצר כל המי ומי של עולם האופניים ולמדתי מהם המון תוך כדי בירה ושיחות בולשיט על ימי זוהר.
כל השנים האלו התאמנתי והתחריתי עם קבוצת החתירה, ייצגנו את האוניברסיטה ואפילו התחרינו באליפויות ארה"ב ועולם. שוב לא ממש הייתי הסופר סטאר של הקבוצה אבל הייתי חזק ונטול טכניקה כתמיד. יותר מהכל נהינתי מהעבודה עם החבר'ה ומהזמן עם קלינט, פיטר וכולם.
את השלדה הראשונה שלי ריתכתי כבדיחה ב2003 מ4130 ואחרי זה קפצנו איתה בסריית הקפיצות מאחורי אצטדיון פנוואי (ז"ל) אחרי זה תיקנתי כמה שלדות, יישרתי כמה ולרוב התעסקתי עם שלדות כבדיחה וכדי לא לשלם על אופניים.
המשך ההתחלה מחר.