צאר תחבורה

מנהיגות תחבורתית; רכבות, אופניים ודמוקרטים מזדקנים.

כשאתה תלמיד כושל ואח"כ סטודנט פחות ממזהיר אתה צריך אחד מ2 דברים כדי לצלוח תארים: אחד זה כסף ככה תוכל להישאר סטודנט כמה שתרצה, והשני הוא מנטורים יחידים בדורם. אני גבולי ביכולתי האקדמית ומצומצם משהו פחד מבחינה כספית אז למדתי להתחבר. בשנתי השנייה ללימודים היו אפשרויות לא רבות לקורסים במחלקה ללימודי ספרות אצלנו באוניברסיטה אז גיוונתי וישבתי לי בקורסי מדעי המדינה.

אחד הקורסים שנפלתי לתוכם נוהל על ידי מייקל דוקקיס שהיה לפני זמני מועמד לנשיאות ארה"ב ומושל מסצ'וסטס. בחור מרושל ונחמד שדיבר בגובה העיניים ואהב לתת אנקדוטות ממסעי הבחירות הכושלות שלו. התמדתי בקורס שלו בדיוק חודש כשהתחילו האימונים שלי להכביד ונשרתי כמו שאר האתלטים העייפים שם. מייקל אמר לי תודה ושלום ואני כהרגלי ביקשתי סליחה תוך כדי פיהוק ומחשבה על השיעור הבא שלי בספרות וויקטוריאנית, השם ישמור.

חזרתי אליו למשרד מדי פעם לשאול לשלומו ודיברנו על פוליטיקה במזה"ת והוא הראה בזה עניין כזה או אחר. מפגשים של פעם ב הפכו לפעם בשבוע ועברנו מנושא לנושא ובאופן טבעי השיחה עברה לענייני תחבורה מאחר ועם השנים הוא מונה לאחראי על אמטרק, חברת הרכבות הממשלתית האמריקאית. כבודו הקים את פרויקט הרכבת המהירה- אסאלה ונתן את הטון בהפיכת אמטרק למערכת יותר יעילה ומרכזית בחיי קומיוטרים בארה"ב. למרות שהתלונן לא מעט על מחסור בתקציב ומונופול חברות הרכב על תקציבי מחלקת התחבורה האמריקאית הוא צלח יחסית יפה.

בשנתי האחרונה באוניברסיטה כבר יצאה לי העיר בוסטון מכל חור וכשהציעו לי אפשרות ללימודים במצריים התמעטו הפגישות עד שלגמרי פסקו. באופן חצי מפתיע מייקל הסכים להמליץ עלי ללימודי תואר שני בקהיר וכשנפגשתי עם מנהל המחלקה ללימודי המזרה"ת השם שלו הכניס אותי פנימה חרף ציוניי המבישים, הייתי חייב לו.

 סימסטר ראשון בקהיר התחלף בשני ואני שקדתי בלימודים כמו שלעולם לא עשיתי. רכבתי על אופניי מהבית לאוניברסיטה  למרות הבלגן הבלתי יאומן ברחובות וחזרתי לפחות במחשבותיי לשיחות עם מייקל על תחבורה שפויה תוך כדי סלאלום מכוניות עצבני.

באמצע קורס על ממשלים אוטוריטאריים (מדהים שזה היה שם הקורס) אמרה המרצה שיש לה הפתעה בשבילנו ושאורח מבוסטון בא לבקר אותנו ואכן מייקל בא לבקר. ביחד עם פרופסור דניס סאליבן- מנהל המחלקה למדעי המדינה בבוסטון, נכנס מייקל וצועק בקולי קולות באמצע הכיתה בקהיר, "יוסי מה שלומך". ככה הישראליות יצאה מהארון וכבר לא הייתי חייב למייקל טובה. הוא דיבר מול הכיתה על נסיונו הרב ואח"כ נשארנו בקשר עד שחזרתי לניו יורק כמה שנים אחרי כן. חידשנו את הדו שיח שלנו בשנים האחרונות ואפילו קיטי אישתו הסכימה לעבוד איתי בעמותה בה עבדתי ונהייתה חברת בורד.

הבחור לא רק חי ונשם את אמונתו, הוא היה ידוע ועודנו ידוע בפשטותו ובגישתו החברתית. לא נהג כמעט בכלל והתנייע על אופניים, את הרכבות בארה"ב הפך לכלי אמין ונגיש ומבחינות רבות נהיה צאר התחבורה של ארה"ב. כל זה לא מתוך רצון ליצור תחבורה אלא רצון ליצור חברה יותר סבירה. לבנאדם פשוט אכפת מבני אדם. היום אנחנו מדברים פחות, בעצם כמעט ולא ואני כהרגלי חולם ובונה ומפנה מקום למחשבות חברתיות ותוהה. אולי צריך כאן צאר תחבורתי, כזה שייבנה מתוך סוציאל ולא מתוך דולר, כזה שלא מתחלף עם הממשל אבל שומר על רגליים מקורקעות. אולי יש כזה אבל פיספסתי בתור חייזר חוזר. אולי אפשר לבנות את כל זה דרך גלגלי אופניים. מעניין אם נוכל לקחת את מושכות התחבורה לידיים ולקשר בין הנקודות הסופר קרובות במדינה הפיצפונת הזאת עם מחשבות יותר חברתיות. עד החתונה של פז'לסטה אולי.

על מנהיגות