בקולג' היינו מעריכים אחד את השני לא על פי שם או מקצוע לימוד אלא על פי מספרים. כחותרים היינו מדברים במספרים, חולמים על זמנים ומשננים אסטרטגיות להוריד שניות מכל מרוץ. היום כשאני חושב על זה אני שוכח קצת את הכאב המטורף שהיה כרוך במדידה של שש ק"מ על מכונת חתירה ונשאר רק המספר בסוף שהוכיח שאני לא לגמרי אפס. בשביל הטריוויה, 20 דקות זה זמן סביר מינוס למטלה זו ו19 דקות זה אולימפיאדה. אני הייתי במקום טוב באמצע.
אם אפשר לדמיין חדר מלא בחבר'ה שמזיעים כמו חמורים על אינטרוולים איזה 3 שעות כל יום זה היינו אנחנו ל4-5 שנים. אני לעולם לא רוצה לחזור לשם, תודה... רק מה, דבר אחד אהבתי ואני עדיין מכבד מאז. לא היה אפשר לשקר את המכונה או לפתח טקטיקה להיות יותר מהיר, זה היה עניין של עבודה קשה, משמעת ואהבה מסוימת לגבולות היכולת האנושית, שום טריקים ומכשירי מדידה חוץ משעון. זה יצר קבוצה של אנשים שהפכו להיות בעיניי סוג של אלופים חבויים, אנשים שרק אנחנו ידענו שביכולתם לכתוש כל אלוף אולימפי כשרצו (מבחינת יכולת גופנית היו מעל רוב הנבחרות האולימפיות אז והיום) אבל הם בחרו להתהלך ביננו כמו כל האדם.
יותר מזה, כשסיימנו ללמוד וסיימנו לחתור, אותם אלופים חבויים חזרו לניו ג'רזי וויסקונסין ואיפה שלא והפכו להיות כבאים ושוטרים ומורים. אחד מאלה הוא ברוגן, שבשבילו אני בונה את השלדה הנוכחית, בגובה 2 מטר ויותר קשה להיות אתלט גמיש ואינטואיטיבי אבל כך הוא. היום הוא קצת שליח בעיר וקצת מאמן והרבה עושה צרות אז רק מתאים שיהיה אחד הראשונים לקבל שלדה וחוץ מזה הוא בא לחתונה אז למה לא. אי שם לפני המון שנים אני וברוגן במקרה יצאנו למסיבה של הסנובים בהרוורד ויצא שנקלענו למרק אגרופים ואפילו שברנו לאיזה אלוף אולימפי ת'אף, מאז חברים לחיים. יש אפילו קישור מצחיק שאני לא מעיז להכניס לפה כי ברוגן יהרוג אותי אבל כולם נא לגגל: ברוגן גרהם הרווארד. היום זה מצחיק. אז לא כל כך...
עם השנים פיתחנו מדידה משלנו לכל אותם אלופים חבויים, המבחן הזה היה אצטדיון הרווארד. ליד נהר הצ'ארלס יש איצטדיון בגובה 42 מושבים על 38 שורות. היינו נפגשים פעם בשנה, לפעמים קצת יותר כדי לראות מי יכול לשבור שיאים בריצת כל הטריבונות. בסתר, או שבעצם לא ממש בסתר כולנו היינו מתאמנים לקראת היום ומתכנסים לאירוע. למעט שנה אחת שבה התאמנתי כמו חמור וניצחתי, כל השנים האחרות ניצח בחור מדהים בשם טריפ, יותר נכון שמו מייקל טריפיטיאן אבל כולם קראו לו טריפ (גם לאבא שלו ולאחיו קראו ככה) היום הוא מציל בחוף בניו ג'רזי וללא ספק טריפ הוא האלוף החבוי הטוב שפגשתי בחיי ובעצם גם הספורטאי המרשים ביותר שהכרתי בחיי. בכל מקרה האצטדיון הזה סינן דברנים ואצנים לבושים בחליפות ריצה מהודרות כמו שמכשיר החתירה הוריד את הפוזה לכולם והשאיר רק את התוצאה שתדבר בעד עצמה.
אז למה כל זה חשוב כשבונים אופניים ומטפחים מרכז לתחבורה שפויה. אז קודם כל כמו האצטדיון, ברור שמרכז ההוויה או ההישג הוא לא המכשיר או הלבוש או כלי העזר אלא הבנאדם עצמו. הפעילות הגופנית היא המרכז והנושא ולא סתם כולנו מהקבוצה הזו הפכנו לקומיוטרים על אופניים ללא יוצא מן
הכלל, בין אם גרים בניו יורק, קנדה, סרביה, ישראל וכו'.
כלי התחבורה, כפי שאנחנו רואים (ובונים) אותו משקף את הבנאדם ונבנה בהמשך לגוף שלו, לא רק מתאים מבחינת מידה אלא מורכב עם מחשבה על אזור מגוריו, סוג הרכיבה, הדברים שהוא נושא איתו וכדומה. אין פה פוזה, רק לפעמים הומור, אין פה ניסיון לחתוך פינות ולהוריד משקל על חשבון אורך חיי השלדה, אין פה קיצורי דרך בכלל.
יש מצב שזה הפוסט הפלצני ביותר עד היום. יוצאים לבירות.
אם אפשר לדמיין חדר מלא בחבר'ה שמזיעים כמו חמורים על אינטרוולים איזה 3 שעות כל יום זה היינו אנחנו ל4-5 שנים. אני לעולם לא רוצה לחזור לשם, תודה... רק מה, דבר אחד אהבתי ואני עדיין מכבד מאז. לא היה אפשר לשקר את המכונה או לפתח טקטיקה להיות יותר מהיר, זה היה עניין של עבודה קשה, משמעת ואהבה מסוימת לגבולות היכולת האנושית, שום טריקים ומכשירי מדידה חוץ משעון. זה יצר קבוצה של אנשים שהפכו להיות בעיניי סוג של אלופים חבויים, אנשים שרק אנחנו ידענו שביכולתם לכתוש כל אלוף אולימפי כשרצו (מבחינת יכולת גופנית היו מעל רוב הנבחרות האולימפיות אז והיום) אבל הם בחרו להתהלך ביננו כמו כל האדם.
יותר מזה, כשסיימנו ללמוד וסיימנו לחתור, אותם אלופים חבויים חזרו לניו ג'רזי וויסקונסין ואיפה שלא והפכו להיות כבאים ושוטרים ומורים. אחד מאלה הוא ברוגן, שבשבילו אני בונה את השלדה הנוכחית, בגובה 2 מטר ויותר קשה להיות אתלט גמיש ואינטואיטיבי אבל כך הוא. היום הוא קצת שליח בעיר וקצת מאמן והרבה עושה צרות אז רק מתאים שיהיה אחד הראשונים לקבל שלדה וחוץ מזה הוא בא לחתונה אז למה לא. אי שם לפני המון שנים אני וברוגן במקרה יצאנו למסיבה של הסנובים בהרוורד ויצא שנקלענו למרק אגרופים ואפילו שברנו לאיזה אלוף אולימפי ת'אף, מאז חברים לחיים. יש אפילו קישור מצחיק שאני לא מעיז להכניס לפה כי ברוגן יהרוג אותי אבל כולם נא לגגל: ברוגן גרהם הרווארד. היום זה מצחיק. אז לא כל כך...
עם השנים פיתחנו מדידה משלנו לכל אותם אלופים חבויים, המבחן הזה היה אצטדיון הרווארד. ליד נהר הצ'ארלס יש איצטדיון בגובה 42 מושבים על 38 שורות. היינו נפגשים פעם בשנה, לפעמים קצת יותר כדי לראות מי יכול לשבור שיאים בריצת כל הטריבונות. בסתר, או שבעצם לא ממש בסתר כולנו היינו מתאמנים לקראת היום ומתכנסים לאירוע. למעט שנה אחת שבה התאמנתי כמו חמור וניצחתי, כל השנים האחרות ניצח בחור מדהים בשם טריפ, יותר נכון שמו מייקל טריפיטיאן אבל כולם קראו לו טריפ (גם לאבא שלו ולאחיו קראו ככה) היום הוא מציל בחוף בניו ג'רזי וללא ספק טריפ הוא האלוף החבוי הטוב שפגשתי בחיי ובעצם גם הספורטאי המרשים ביותר שהכרתי בחיי. בכל מקרה האצטדיון הזה סינן דברנים ואצנים לבושים בחליפות ריצה מהודרות כמו שמכשיר החתירה הוריד את הפוזה לכולם והשאיר רק את התוצאה שתדבר בעד עצמה.
אז למה כל זה חשוב כשבונים אופניים ומטפחים מרכז לתחבורה שפויה. אז קודם כל כמו האצטדיון, ברור שמרכז ההוויה או ההישג הוא לא המכשיר או הלבוש או כלי העזר אלא הבנאדם עצמו. הפעילות הגופנית היא המרכז והנושא ולא סתם כולנו מהקבוצה הזו הפכנו לקומיוטרים על אופניים ללא יוצא מן
הכלל, בין אם גרים בניו יורק, קנדה, סרביה, ישראל וכו'.
כלי התחבורה, כפי שאנחנו רואים (ובונים) אותו משקף את הבנאדם ונבנה בהמשך לגוף שלו, לא רק מתאים מבחינת מידה אלא מורכב עם מחשבה על אזור מגוריו, סוג הרכיבה, הדברים שהוא נושא איתו וכדומה. אין פה פוזה, רק לפעמים הומור, אין פה ניסיון לחתוך פינות ולהוריד משקל על חשבון אורך חיי השלדה, אין פה קיצורי דרך בכלל.
יש מצב שזה הפוסט הפלצני ביותר עד היום. יוצאים לבירות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה