ההתחלה שבעצם לפני ההתחלה ההיא

אז אפשר להגיד שהתחלנו לרכב בגיל 13. היינו חבורה צפונית של ילדים שרק רצו לצאת לטבע, זה היה ממש חוג סיור על אופניים. עד היום אני זוכר חורף גשום מאד בשנות התשעים המוקדמות ובאיזה פרץ של טינאייג'ריות כזאת יצאתי לבדי לעלות את נחל כזיב שאז היה ממש לא פשוט (שלא כמו הסלול של היום). הייתי ילד קטן על אופני ג'יאנט עם בולם שממש לא שווה לדבר עליו ויצאתי לי לסיור שאז נראה לי ארוך נורא- ככה ממש עד מעלות. היה רטוב והמים הגיעו לי לחזה בנחל אבל היה פשוט כיף. אולי ככה זה התחיל בעצם. אז תיקון מהפוסט הקודם, שם זה התחיל.
עם השנים השתכללנו ומצאנו יותר שבילים ואפילו יצא לי לצאת לכמה תחרויות באזור שבהם בעצם ממש לא הצטיינתי. מה שכן גילינו זה שהכיף היה יותר בטכניקה ולא בסבל (מוזר שהיום אני קצת הפוך- ג'אנקי של סבל.) זה היה נראה לי 92' או 93' והפכנו לאט את הטכניקה לעניין. זה קצת לא מובן מאליו בשביל השנים האלו נראה לי, הייתי מבלה שעות על מסלול מוטוקרוס ישן במושב בצת ליד הגבול ולומד להכנס ולצאת מסיבובים במקום שיעורי תנ"ך או מה שלא. בכמה מתחרויות הסובב גליל\גולן וכל אלה התחברנו כמה רוכבים ויצאנו לטיולים משותפים פה ושם.
זכורים לי כמה חבר'ה מה זה נחמדים מירושלים שהיו ממש בעניין, עידו ואדם והיו גם מיקי וכמה אחרים. פה ושם נפגשנו כדי לטייל לקשקש ולרכב כמו מפגרים. אולי בגלל שהייתי ממש צעיר ואולי בגלל המסלול מוטוקרוס תמיד נמשכתי לירידות. עכשיו כשאני חושב על זה ועל איזה פחדן אני היום קצת קשה לחשוב על השטויות שעשינו במצפה רמון, גולן ואלוהים יודע איפה. זה היה אמצע שנות ה90 ונראה לי שכולנו היינו קצת מפגרים.
אחרי אותה תחרות בוורמונט (בפוסט הראשון, יש אפילו תמונות אפישהו אני חושב...) אי שם ב97' יצא לי לקחת את אופני הקרוס קאנטרי שלי, קניתי קסדת BMX של ויגור, בודי ארמור של דיינז והמון שכנוע עצמי ויצאתי לתחרות דאון היל באף סטייט ניו יורק. היה מטומטם והיה סופר כיף, נפלתי קצת וצחקתי בטרוף ואפילו התברגתי אי שם באמצע. כשירדנו את ההר התברר בעצם שהיינו הראשונים מהמדינה הזאת שהתחרו בזה שזה הי די קול כשלעצמו. כאב לי נורא כמעט בכל מקום אבל חייכתי כמו טמבל, כיף. כשחזרנו ארצה ונגררנו כולנו לענייני צבא עדיין רכבתי קצת מצפת לראש פינה על המרלין שקיבלתי בירושה אבל ממש לא הייתי מהיר ונגמלתי קצת מעניין המהירות ההיא עד האבט"ש ההוא.
כשקראו לחבר שלי אורן לאבט"ש במנרה אי שם ב98' לא קינאתי בו וצחקתי עליו עד שקראו גם לי לשם והפסקתי לצחוק. זה היה מקום שומם ורק האופניים שהבאתי איתי הפיגו את השעמום. אותם מרלין הרים ראו המון שטח שם אבל גיליתי שאי אפשר היה לרדת את ההר בכלל כי שבילים ממש לא היו. כשהשתחררתי שנה אחרי זה וכבר היו איתי אופני דאון היל, בעצם היחידות בארץ אז, קימבנתי עם המנהלים של הרכבל שרק הוקם שאבנה מסלול שיחבר את הרכבל העליון לאמצעי בתמורה ללינה במקום.
כך היה לאיזה חודש, אני וצוות של חבר'ה ממסע'דה ביחד עם בחור טוב מהאזור פינינו בולדרים בנינו שבילים ואחרי חודש היה מסלול לתפארת שחיבר את הרכבל העליון לאמצעי, איזה כיף. אדם מירושלים בא לביקור ובחור בשם אמיר הגיע ורכבתי כל יום את ההר מלמעלה למטה עד שנגמרו לי הברקסים לגמרי (ב98 זה עדיין Vrake). אחרי אותו חודש עם נאלצתי לעזוב כשאמי חלתה ולכשהבריאה שנה לאחר מכן קיבלתי מלגה להתחרות בארה"ב בענף הספורט שאספתי לי בדרך ונהייתי סטודנט בקולג' וחותר מקצועי ל5 שנים הבאות.
בינתיים הדאון היל גדל והפך לענייו די גדול בעצם ומנרה ממה שאני שומע הפך גם למן מקום שכזה. את ההתחלה ההיא אני רואה היום פחות כהתחלה של עיסוק ברכיבה אלא יותר כהתחלה של אופנים כתרבות אישית ובאיזשהו מקום מאד פרטית. אופניים הניעו אותי בכל רחובות ברוקלין וניו יורק וקהיר וז'נווה והכירו לי את בוסטון מפנים, את היפה והקשה ומה שביניהם.
הפרק בהא על תחילת בניית השלדות בbikes not bombs http://bikesnotbombs.org/

זה הדגם עליו רכבתי את מנרה. אני חושב שהאופניים עצמם התגלגלו להם לבחור מירושלים אחרי שבילו קצת זמן כתכשיט בחנות. לא בטוח אבל הם היו אדומות ולדעתי ממש יפות
Full true temper Ox Platinum with Breeze Droputs. sweet.