לפני לא מעט שנים רכבנו בתחרות בוורמונט שהייתה אז חלק מסבב תחרויות אליפות ארה"ב באופני הרים.
זה היה ב96 או 97 אני כבר לא ממש זוכר אבל 2 דברים אני זוכר בבהירות מאותה תחרות, אחת זה הבוץ והשני הוא פגישה עם כריס צ'אנס והקבוצה שלו מפאט סיטי סייקלס. בזמנו כריס והחבר'ה בנו אחלה שלדות פלדה, טיטניום וקצת אופני שיכוך מלא אבל תמיד עם המון אישיות וחוצפה בוסטונית. הרייסרים של כריס היו חזקים מאד ועשו את המסלול המטורף במהירות שלי נראתה בלתי נתפסת. את התחרות לא סיימתי ובעצם אני לא ממש ספורטאי מי יודע על אופניים ולא ציפיתי לראות את קו הסיום. מה שלא ידעתי אז הוא שתרבות האופנים של האזור והמסורת של בניית השלדות של אותם חבר'ה תלווה אותי ואת חבריי שנים אחרי כן.
לפני אותה תחרות דיברתי עם כריס על ענייני אופניים והבטחתי לשמור על קשר כשאני אהיה בבוסטון. לא ממש תכננתי לחזור אבל השנים גילגלו אותי חזרה לחבורה של כריס ולאזור בוסטון לתקופה של כ8 שנים.
הייתי אז בן 17 והחוויה ההיא כבר מזמן הסטוריה נשכחת אבל אחרי שסיימתי את השירות ומימשתי חלום להתחרות בחתירה אקדמית עם טובי האתלטים בעולם, מצאתי את עצמי שוב בבוסטון מוקף באותם חבר'ה נפלאים שחיו, נשמו ואהבו לרכב. תוך כדי הלימודים והאימונים בסירה מצאתי את עצמי עובד בחנות אופניים מאד מגניבה ממש ליד העיר והכרתי שם את כל החבורה שעבדה עם כריס בזמנו ולאט בנתה לה אימפריה של חבר'ה, אופניים, צחוקים וכיף.
החברה של כריס התפרקה לה באזור שנת 99-00 אחרי שהתגלגלה לה מבעלים אחד למשנהו, סופית פאט צ'אנס מתה בשיבה טובה אחרי שבעצם המציאו את הדרך להרבה יצרנים רבים וטובים כמו IF ואפילו MERLIN של היום. כשאני נכנסתי לחנות של קלינט פייג' בפעם הראשונה ב2001 wheelworks כבר היתה חנות מבוססת שהפכה יותר ויותר חזקה באמצעות כל החברה שעזבו את כריס צ'אנס ומרלין כדי לעבוד שם. כל החבורה שבעצם בנו אופניים שהם איקונות היום כמו הXLM של MERLIN או הYO EDDY של FAT היו חברים לעבודה שלי אצל קלינט. אם מוסיפים לזה את העובדה שהחנות בעצם בנויה סביב יכולת בניית השלדות של חבר בשם פיטר מוני אז מתקבלת תמונה של חנות כייפית מקצועית ומובילה לגמרי.
בשביל הקיצור, מצאתי את עצמי עובד שם המון זמן, 5 שנים תוך כדי לימודים וסופי שבוע כדי לרתך, לבנות גרוטאות ולשתות בירה.אח"כ שלוש שנים סופ"שים ומה שהיה לי לתת. בעצם אפילו שנה שעברה עבדתי שם פארט טיים בשביל הנשמה. לאט לאט עשיתי לי שם כמוכר אופנים וליצן, מכרתי הכל, מדדתי לקוחות על size cycle, התמחיתי בענייני serrota כי זה מה שהיה, ולרוב עשיתי שטויות וניסיתי ללמוד מפיטר כשהוא לא הסתכל. כולם היו מגיעים לשם, Ned Overand, Lemond, Calfee' Frank Wadelton Gary Fisher, קיצר כל המי ומי של עולם האופניים ולמדתי מהם המון תוך כדי בירה ושיחות בולשיט על ימי זוהר.
כל השנים האלו התאמנתי והתחריתי עם קבוצת החתירה, ייצגנו את האוניברסיטה ואפילו התחרינו באליפויות ארה"ב ועולם. שוב לא ממש הייתי הסופר סטאר של הקבוצה אבל הייתי חזק ונטול טכניקה כתמיד. יותר מהכל נהינתי מהעבודה עם החבר'ה ומהזמן עם קלינט, פיטר וכולם.
את השלדה הראשונה שלי ריתכתי כבדיחה ב2003 מ4130 ואחרי זה קפצנו איתה בסריית הקפיצות מאחורי אצטדיון פנוואי (ז"ל) אחרי זה תיקנתי כמה שלדות, יישרתי כמה ולרוב התעסקתי עם שלדות כבדיחה וכדי לא לשלם על אופניים.
המשך ההתחלה מחר.
זה היה ב96 או 97 אני כבר לא ממש זוכר אבל 2 דברים אני זוכר בבהירות מאותה תחרות, אחת זה הבוץ והשני הוא פגישה עם כריס צ'אנס והקבוצה שלו מפאט סיטי סייקלס. בזמנו כריס והחבר'ה בנו אחלה שלדות פלדה, טיטניום וקצת אופני שיכוך מלא אבל תמיד עם המון אישיות וחוצפה בוסטונית. הרייסרים של כריס היו חזקים מאד ועשו את המסלול המטורף במהירות שלי נראתה בלתי נתפסת. את התחרות לא סיימתי ובעצם אני לא ממש ספורטאי מי יודע על אופניים ולא ציפיתי לראות את קו הסיום. מה שלא ידעתי אז הוא שתרבות האופנים של האזור והמסורת של בניית השלדות של אותם חבר'ה תלווה אותי ואת חבריי שנים אחרי כן.
לפני אותה תחרות דיברתי עם כריס על ענייני אופניים והבטחתי לשמור על קשר כשאני אהיה בבוסטון. לא ממש תכננתי לחזור אבל השנים גילגלו אותי חזרה לחבורה של כריס ולאזור בוסטון לתקופה של כ8 שנים.
הייתי אז בן 17 והחוויה ההיא כבר מזמן הסטוריה נשכחת אבל אחרי שסיימתי את השירות ומימשתי חלום להתחרות בחתירה אקדמית עם טובי האתלטים בעולם, מצאתי את עצמי שוב בבוסטון מוקף באותם חבר'ה נפלאים שחיו, נשמו ואהבו לרכב. תוך כדי הלימודים והאימונים בסירה מצאתי את עצמי עובד בחנות אופניים מאד מגניבה ממש ליד העיר והכרתי שם את כל החבורה שעבדה עם כריס בזמנו ולאט בנתה לה אימפריה של חבר'ה, אופניים, צחוקים וכיף.
החברה של כריס התפרקה לה באזור שנת 99-00 אחרי שהתגלגלה לה מבעלים אחד למשנהו, סופית פאט צ'אנס מתה בשיבה טובה אחרי שבעצם המציאו את הדרך להרבה יצרנים רבים וטובים כמו IF ואפילו MERLIN של היום. כשאני נכנסתי לחנות של קלינט פייג' בפעם הראשונה ב2001 wheelworks כבר היתה חנות מבוססת שהפכה יותר ויותר חזקה באמצעות כל החברה שעזבו את כריס צ'אנס ומרלין כדי לעבוד שם. כל החבורה שבעצם בנו אופניים שהם איקונות היום כמו הXLM של MERLIN או הYO EDDY של FAT היו חברים לעבודה שלי אצל קלינט. אם מוסיפים לזה את העובדה שהחנות בעצם בנויה סביב יכולת בניית השלדות של חבר בשם פיטר מוני אז מתקבלת תמונה של חנות כייפית מקצועית ומובילה לגמרי.
בשביל הקיצור, מצאתי את עצמי עובד שם המון זמן, 5 שנים תוך כדי לימודים וסופי שבוע כדי לרתך, לבנות גרוטאות ולשתות בירה.אח"כ שלוש שנים סופ"שים ומה שהיה לי לתת. בעצם אפילו שנה שעברה עבדתי שם פארט טיים בשביל הנשמה. לאט לאט עשיתי לי שם כמוכר אופנים וליצן, מכרתי הכל, מדדתי לקוחות על size cycle, התמחיתי בענייני serrota כי זה מה שהיה, ולרוב עשיתי שטויות וניסיתי ללמוד מפיטר כשהוא לא הסתכל. כולם היו מגיעים לשם, Ned Overand, Lemond, Calfee' Frank Wadelton Gary Fisher, קיצר כל המי ומי של עולם האופניים ולמדתי מהם המון תוך כדי בירה ושיחות בולשיט על ימי זוהר.
כל השנים האלו התאמנתי והתחריתי עם קבוצת החתירה, ייצגנו את האוניברסיטה ואפילו התחרינו באליפויות ארה"ב ועולם. שוב לא ממש הייתי הסופר סטאר של הקבוצה אבל הייתי חזק ונטול טכניקה כתמיד. יותר מהכל נהינתי מהעבודה עם החבר'ה ומהזמן עם קלינט, פיטר וכולם.
את השלדה הראשונה שלי ריתכתי כבדיחה ב2003 מ4130 ואחרי זה קפצנו איתה בסריית הקפיצות מאחורי אצטדיון פנוואי (ז"ל) אחרי זה תיקנתי כמה שלדות, יישרתי כמה ולרוב התעסקתי עם שלדות כבדיחה וכדי לא לשלם על אופניים.
המשך ההתחלה מחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה