טוב אז למרות שהבטחתי לכתוב קצת על פרנק וודלטון נראה לי שיש פשוט המון כתוב בכל מיני מקומות אז נסתפק בלינקים וכמה מילים. הבנאדם צנוע ואולי עדיף ככה:
http://dirtragmag.com/web/article.php?ID=980&category2=web_ex
http://ftwindustries.blogspot.com/
פרנק הוא ללא ספק אחד מבוני השלדות המשפיעים ביותר על עולם אופני ההרים. אחרי שבנה שלדות לג'ון טומאק, גרג הורביץ, טינקר, גו'לי פרטדו, בריאן לופס וכד' מגיע לו קרדיט על המון. עם השנים הקפדתי לרכב על כמה שלדות שהוא בנה, 2 הארדטיילים של ספוקי וייטי ארק שנת תשעים ומשהו. אני חושב שהוא גם הראשון שהשתמש באלומיניום של איסטון באופניים. יש המון הסטוריה והמון אגדות על הבנאדם ושווה לשוטט וללמוד. כשעבר לניו המפשייר כדי להקים את סיניסטר הגיעו כמה מהאופניים שלו אלינו לחנות- פשוט תענוג. מי שרוצה אופני קאסטום אגרסיביות אולי זו הכתובת. אפס אגו, בלי פוזה, המון כבוד.
קהיר:
כשסיימתי את הלימודים בבוסטון בשעה טובה ניתנה לכמה מאיתנו הזדמנות לסוע לקהיר במסגרת התחלה של תואר שני בענייני מזרח תיכון. אני בינתיים סיימתי לחתור והתרכזתי לרוב בניהול מרכז נוער, התעסקות עם אופניים ושטויות עם החבר'ה. לא ממש הייתי בעניין ולא ממש הכרתי את התחום אבל היה בזה מספיק עניין ומנהל התכנית רצה שאסע כדי להראות שיש לו ישראלי בצוות.
טוב, אז נסעתי לחודש, היה מעניין והתברר לי שהוצעה לי מלגת לימודים שם לתואר שני מלא תוך שנה. כרגיל החלטתי לסוע לפני שממש חשבתי על המשמעות של העניין. מכרתי את אופני הסייקלוקרוס שהיו לי, נפטרתי סופית מכל השלדות שהתגלגלו אצלי, ארזתי קיטבג ותוך שבוע הייתי סטודנט לתואר שני באוניברסיטה האמריקאית בקהיר. יכולתי האקדמית לעולם לא הייתה מזהירה ואני חייב להודות שלמדתי יותר מקומיוטינג בקהיר מאשר מהלימודים עצמם.
התכנון ללימודים של שנה הפך לשנה וחצי ואני מודה שנהניתי מזמני שם כמעט תמיד, רק הזיהום אויר שם הגיע לגבול הבלתי נסבל. גרנו כמה חבר'ה בשכונת אימבבה שהיא במרחק רכיבה של 30 דקות רכיבה ממרכז העיר והאוניברסיטה (האוניברסיטה עצמה עברה שנה שעברה מחוץ לעיר- עצוב...). מיותר להגיד שמנהג הקומיוטינג שלי במשך השנים קיבל אתגר לא קטן בשנים אלו, כמעט ובלתי אפשרי לרכב בקהיר... כמעט.
בחודש הראשון של הלימודים הגעתי לקורס ערבית ב8 בבוקר כל יום במונית, בתום החודש טסתי הביתה, קניתי זוג אופניים טרנטה בת"א, טסתי חזרה והנה התחיל לו ניסיון הקומיוטינג ממנו למדתי אולי הכי הרבה עד כה. האופניים לא התאימו למשימה אבל התמדתי בחודשי הקיץ, עד אמצע החורף, היה כיף עד שכמובן הם נגנבו.
היום כשאנחנו בונים אופני קומיוטינג (בעצם זה כמעט כל מה שאנחנו עושים), הלקחים מקהיר, בוסטון, ג'נווה, ובארץ ביחד עם לקחים מכל הז'אנרים של הרכיבה שעשינו מנחים את הבניה. יש מה ללמוד מרחובות העולם על התניידות ועל בניה. אני חושב שהאתגר האמיתי הוא במציאת האסטטיקה והתרבות של המקום בו אתה בונה והכנסת האלמנטים של זו לתוך העשיה עצמה. אני כרגע באמצע מחקרון אישי על אוגדת אופניים בלגיון של הצבא האוטומני שנות 1912-1917 כדי לראות אם יש אלמנטים של האוגדה שאפשר להכניס לבניה מודרנית, הפכתי לחנון-מודה.
בפעם הבאה על מסלול הקומיוטינג בקהיר ועל קומיוטינג בכלל, השוואה בין ערים גדולות
http://dirtragmag.com/web/article.php?ID=980&category2=web_ex
http://ftwindustries.blogspot.com/
פרנק הוא ללא ספק אחד מבוני השלדות המשפיעים ביותר על עולם אופני ההרים. אחרי שבנה שלדות לג'ון טומאק, גרג הורביץ, טינקר, גו'לי פרטדו, בריאן לופס וכד' מגיע לו קרדיט על המון. עם השנים הקפדתי לרכב על כמה שלדות שהוא בנה, 2 הארדטיילים של ספוקי וייטי ארק שנת תשעים ומשהו. אני חושב שהוא גם הראשון שהשתמש באלומיניום של איסטון באופניים. יש המון הסטוריה והמון אגדות על הבנאדם ושווה לשוטט וללמוד. כשעבר לניו המפשייר כדי להקים את סיניסטר הגיעו כמה מהאופניים שלו אלינו לחנות- פשוט תענוג. מי שרוצה אופני קאסטום אגרסיביות אולי זו הכתובת. אפס אגו, בלי פוזה, המון כבוד.
קהיר:
כשסיימתי את הלימודים בבוסטון בשעה טובה ניתנה לכמה מאיתנו הזדמנות לסוע לקהיר במסגרת התחלה של תואר שני בענייני מזרח תיכון. אני בינתיים סיימתי לחתור והתרכזתי לרוב בניהול מרכז נוער, התעסקות עם אופניים ושטויות עם החבר'ה. לא ממש הייתי בעניין ולא ממש הכרתי את התחום אבל היה בזה מספיק עניין ומנהל התכנית רצה שאסע כדי להראות שיש לו ישראלי בצוות.
טוב, אז נסעתי לחודש, היה מעניין והתברר לי שהוצעה לי מלגת לימודים שם לתואר שני מלא תוך שנה. כרגיל החלטתי לסוע לפני שממש חשבתי על המשמעות של העניין. מכרתי את אופני הסייקלוקרוס שהיו לי, נפטרתי סופית מכל השלדות שהתגלגלו אצלי, ארזתי קיטבג ותוך שבוע הייתי סטודנט לתואר שני באוניברסיטה האמריקאית בקהיר. יכולתי האקדמית לעולם לא הייתה מזהירה ואני חייב להודות שלמדתי יותר מקומיוטינג בקהיר מאשר מהלימודים עצמם.
התכנון ללימודים של שנה הפך לשנה וחצי ואני מודה שנהניתי מזמני שם כמעט תמיד, רק הזיהום אויר שם הגיע לגבול הבלתי נסבל. גרנו כמה חבר'ה בשכונת אימבבה שהיא במרחק רכיבה של 30 דקות רכיבה ממרכז העיר והאוניברסיטה (האוניברסיטה עצמה עברה שנה שעברה מחוץ לעיר- עצוב...). מיותר להגיד שמנהג הקומיוטינג שלי במשך השנים קיבל אתגר לא קטן בשנים אלו, כמעט ובלתי אפשרי לרכב בקהיר... כמעט.
בחודש הראשון של הלימודים הגעתי לקורס ערבית ב8 בבוקר כל יום במונית, בתום החודש טסתי הביתה, קניתי זוג אופניים טרנטה בת"א, טסתי חזרה והנה התחיל לו ניסיון הקומיוטינג ממנו למדתי אולי הכי הרבה עד כה. האופניים לא התאימו למשימה אבל התמדתי בחודשי הקיץ, עד אמצע החורף, היה כיף עד שכמובן הם נגנבו.
היום כשאנחנו בונים אופני קומיוטינג (בעצם זה כמעט כל מה שאנחנו עושים), הלקחים מקהיר, בוסטון, ג'נווה, ובארץ ביחד עם לקחים מכל הז'אנרים של הרכיבה שעשינו מנחים את הבניה. יש מה ללמוד מרחובות העולם על התניידות ועל בניה. אני חושב שהאתגר האמיתי הוא במציאת האסטטיקה והתרבות של המקום בו אתה בונה והכנסת האלמנטים של זו לתוך העשיה עצמה. אני כרגע באמצע מחקרון אישי על אוגדת אופניים בלגיון של הצבא האוטומני שנות 1912-1917 כדי לראות אם יש אלמנטים של האוגדה שאפשר להכניס לבניה מודרנית, הפכתי לחנון-מודה.
בפעם הבאה על מסלול הקומיוטינג בקהיר ועל קומיוטינג בכלל, השוואה בין ערים גדולות
על סירת פאלוקה ליד אזור המלונות עם פרופסור אחד וקצת בירה מקומית נוראית
כשחבר מבוסטון בא לבקר בקהיר הטמטום עלה כמה רמות וגם הכיף. תודה ברוגן.
מי שמגיע לאזור כיכר תחריר באמצע העיר חייב לבוא להורייה. מקום מצוין, אנחנו התנחלנו שם חופשי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה