ניו המפשייר וניו אינגלנד בכלל הפכו עם השנים למרכזי מונשיין אם רצו ואם לא. כנראה בגלל הנוף הקצת פראי וקר ואולי בגלל המסורת של המקום כמורדים בממסד ככה יצא. זה תמיד מצחיק אותי שסיסמאת מדינת ניו הפשייר היא "חיים חופשיים או מוות", אנשים מוזרים ומצוינים. לא מפליא שבניו אינגלנד כמו בדרום ארה"ב יש מסורת מטורפת של מונשיין. פה ושם מוצאים חבר'ה שחיים להם אי שם באמצע היער עם פיקאפ בחצר ומבשלת אלכוהול מאחורה שבנויה לה מצינורות פליז מקורזלים. בד"כ החבר'ה האלה אכן חיים את החיים שלהם מתוך סט חוקים משלהם. כזה הוא ג'ים היני, אולי הדרך הטובה ביותר לתאר אותו היא כסנטה קלאוס אנורקסי- ככה הוא נראה אבל הוא רק בן חמישים. בין שאר יכולתיו, הוא מכונאי מחונן ופעם היתה לו חנות אופניים בקיימברידג'. היום הוא עובד רק חצי שנה, את הקיץ הוא מעביר בשיפוץ מכוניות פורשה שנות 66-69, בישול מונשיין וטיולי קייקים במפרצי מיין. עבדנו ביחד שנים על גבי שנים ותמיד אמרתי שאם הייתי צריך לבחור בחור מהחנות להיות כמוהו בגיל מופלג זה הוא.
מונשיין הוא כמו אופני מסלול ישנים, אין להם ממש שימוש ויש מצב שיכאב לך המון אם תשתה ותרכב. זה בעצם אלכוהול מזוקק עם טעם לא טעם אבל שתיה שלו היא עניין של כבוד. אז שתינו מזה המון ואני חושב שכואב לי עדיין בכבד.
בירת סקארה היא אולי ההפך של מונשיין, קצת כמו מכבי עם פחות טעם והבירה הרשמית של מצריים. כסטודנטים גילינו שהיו בעלי חנויות שקיומן היה מובטח רק בזכותינו והצורך שלנו בבירה. אז שתינו ממנה המון, כמה מהחבר'ה גרו במכרז העיר ליד חנויות שכולן היו ערימות של בירת סקארה, מכרה זהב בהתחשב בעובדה שרוב האוכלוסייה מתנגדת נחרצות לשתיה. הטריק היה פשוט, ידענו שהטעם נוראי אבל גילינו אחרי מחקר רב ועמוק שבערך אחד לחמישים בירות היה מעט יותר טעים וקיבל את תואר סקארת הזהב. לילות רבים במרפסת של מלון אודיון בקומה העליונה העברנו בנסיונות למצוא את האחד מחמישים, ושוב עדיין כואב לי הכבד... זו לא סקירת שתיה עולמית אבל אם הייתי צריך לאפיין את סגנון השתיה במצריים אז זה דומה לחויית הקהילה ההומולסבית בקהיר- בשקט, ביחד, בכיף ובסתר. ממש מהנה ומחוויות אלו נשארו חברים לחיים שחלקם סיכנו קריירות ובאו לבקר בב"ש כשלמדתי שם.
ערק לסטודנט בבאר שבע זה כמו מחשבון לחנון טכניונים. שתינו כמו כולם ארק אשכוליות פק"ל. זה היה 2008 והחלטתי שאני חוזר להתחרות וזו היתה החלטה לא משהו בהתחשב בעובדה שלא היו לי אופניים. אז התאמנתי בחדר כושר ושתיתי הרבה ערק, אח"כ קניתי אופניים פשוטות, בניית לי סינגלספיד וגרוטאה ולבסוף אחרי קיבוץ נדבות יצא לי לרכב על טרק הארד טייל תחרותיות לתפארת. רכבתי קצת ושתיתי המון ויום לפני מה שהיה אליפות הארץ במרתון בשדה בוקר יצאתי עם דורון (שרכב עילית) ועוד כמה חברים שלא ממש תכננו להיות רציניים. המון ערק, באמת יותר מדי ואז כבר הייתי בן שלושים שזה זקן מבחינת קיבולת. את התחרות סיימתי בצחוקים בקטגוריית מסטרס ולחגיגות שתינו מיץ אשכוליות בלי ארק. ולמרות שזה לא הכוונה פה, אם נשווה את הארק בדרום לאלכוהול הנ"ל יש מצב שהוא הכי מתאים לתחרויות אופניים, בלי נדר כמובן. בקיצור לא להתחרות על מונשיין או סקארה.
אני לא מתחרה יותר תודה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה