בשנה הראשונה שלי בארה"ב אי שם ב2000 כל מה שעשיתי זה אימונים ומכירות אופניים. אימונים בחתירה ומכירות רק כשהתחשק לי בין בירות. די מהר התגלו לי שתי עובדות, האחת שקל למכור בחנות הזו והשנייה שיחסית לכל הזקנים שם מכרתי לא רע בכלל. הייתי נורא בודד וגרתי בבית עם שותפים בסאמרוויל ליד המפעל של אינדיפנדנט איתם רכבתי פה ושם. אימונים בבוקר ובערב על מכונות חתירה של נבחרת אוניברסיטת טאפטס, מכירות אופניים ביום וקצת רכיבת שטח עם החבר'ה בסופ"שים. חיים קצת נזיריים כי כל מה שרציתי לעשות זה להתכונן לאיזו אליפות חתירה גדולה בספטמבר של אותה שנה- הרבה פוקוס, מעט כיף.
כשאתה מפקס את החיים שלך לנקודה בגודל סיכה יש מצב שאתה מפספס חויות שהיום הייתי מתעדף אחרת. הביקור בסבן הוא אחד מהם.
אז מכרתי המון דברים שלא הבנתי בהם כלום, כך אמר הבוס שלי קלינט. "אין כמוך בלמכור דברים יקרים שאין בהם מושג" כך אמר- וצדק. היו לנו סטוקים של אופני סבן טיטניום וברזל שהיו אופני מבחן. כשהם עברו לקאסטומים בלבד ועזבו דגמי סטוק- לנו עוד היו המון. מאחר והמפעל היה בווטרטאון כקילומטר מהחנות החלטתי ללכת לשם ולראות מה עושים כדי ללמוד איך להעיף עוד מהמלאי.
פגש אותי אז בחור בשם זאק ונתן לי סיור במפעל, את שניים מהחבר'ה כבר הכרתי מימי התחרותיים והיה מצחיק לראות אותם מרתכים ומלטשים. אולי החלק הכי כייפי היה לראות את ערימת האופניים של העובדים, קומיוטרים מטיטניום, סינגל ספידים מברזל עם מדבקות אנרכיסטיות ושלל עניינים עם סלסלות מקדימה- ממש כיף. דיברתי עם זאק שאז רכב תחרותית על אופני הסולה הנסיוניים עם טופ טיוב וסיט טיוב מקארבון. זאק אז התחיל לבנות את תכנית "הקאסטומים לכולם" שהיום נקראת סיגניטיור סיריוס, ואני הפכתי למודד מספר 1 של התכנית (לא שהיה צריך כזה...) בעזרתה מכרנו טונות של טיטניום לעורכי דין מנופחים ואנשי פיננסים מעצבנים. הפכנו להיות חברים די טובים וביחד העלינו את סבן לרמה מכירתית די גבוהה בחנות. בעצם היינו אז החנות מספר 1 שלהם. היום רוב וונדרמרק והחבר'ה שם מוכרים אך ורק בבית קפה המעוצב שלהם ותכנית העבודה השתנה לגמרי, כולל עניינים מהמזרח אבל אז זה היה משהו.
היום אני קצת מתגעגע למה שסבן היו (בכלל כנראה הפכתי נוסטלגיה לערך תזונתי) אבל יש המון נחמה במה שקרה לאנשים שעבדו שם ולמדו, כמו איאן מאיקרוס או אפילו מארטי מגיקהאוס (למרות שמארטי הוא יותר שיווק ופחות מוצר).
אצלנו אנחנו רק בהתחלה בוואדי שזה ממש כיף. יהיה מעניין לקרוא את זה בעוד 5 שנים כשנתלבט אם למכור את נישמתינו למצמן.
נדבר ואולי אפילו נרכב
יוסי
כשאתה מפקס את החיים שלך לנקודה בגודל סיכה יש מצב שאתה מפספס חויות שהיום הייתי מתעדף אחרת. הביקור בסבן הוא אחד מהם.
אז מכרתי המון דברים שלא הבנתי בהם כלום, כך אמר הבוס שלי קלינט. "אין כמוך בלמכור דברים יקרים שאין בהם מושג" כך אמר- וצדק. היו לנו סטוקים של אופני סבן טיטניום וברזל שהיו אופני מבחן. כשהם עברו לקאסטומים בלבד ועזבו דגמי סטוק- לנו עוד היו המון. מאחר והמפעל היה בווטרטאון כקילומטר מהחנות החלטתי ללכת לשם ולראות מה עושים כדי ללמוד איך להעיף עוד מהמלאי.
פגש אותי אז בחור בשם זאק ונתן לי סיור במפעל, את שניים מהחבר'ה כבר הכרתי מימי התחרותיים והיה מצחיק לראות אותם מרתכים ומלטשים. אולי החלק הכי כייפי היה לראות את ערימת האופניים של העובדים, קומיוטרים מטיטניום, סינגל ספידים מברזל עם מדבקות אנרכיסטיות ושלל עניינים עם סלסלות מקדימה- ממש כיף. דיברתי עם זאק שאז רכב תחרותית על אופני הסולה הנסיוניים עם טופ טיוב וסיט טיוב מקארבון. זאק אז התחיל לבנות את תכנית "הקאסטומים לכולם" שהיום נקראת סיגניטיור סיריוס, ואני הפכתי למודד מספר 1 של התכנית (לא שהיה צריך כזה...) בעזרתה מכרנו טונות של טיטניום לעורכי דין מנופחים ואנשי פיננסים מעצבנים. הפכנו להיות חברים די טובים וביחד העלינו את סבן לרמה מכירתית די גבוהה בחנות. בעצם היינו אז החנות מספר 1 שלהם. היום רוב וונדרמרק והחבר'ה שם מוכרים אך ורק בבית קפה המעוצב שלהם ותכנית העבודה השתנה לגמרי, כולל עניינים מהמזרח אבל אז זה היה משהו.
היום אני קצת מתגעגע למה שסבן היו (בכלל כנראה הפכתי נוסטלגיה לערך תזונתי) אבל יש המון נחמה במה שקרה לאנשים שעבדו שם ולמדו, כמו איאן מאיקרוס או אפילו מארטי מגיקהאוס (למרות שמארטי הוא יותר שיווק ופחות מוצר).
אצלנו אנחנו רק בהתחלה בוואדי שזה ממש כיף. יהיה מעניין לקרוא את זה בעוד 5 שנים כשנתלבט אם למכור את נישמתינו למצמן.
נדבר ואולי אפילו נרכב
יוסי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה