כשסיימתי את לימודי בקהיר, קיבלתי הזדמנות ליסוע לג'נווה כדי להתמחות באו"ם במשרד הראשי של ארגון הבריאות העולמי. אחרי סיום התואר נסעתי וביליתי שם כ8 חודשים. כמו תמיד לא ממש ידעתי למה אני נכנס ומהעבודה עצמה כחוקר בענייני בריאות לא ממש התלהבתי. מהרכיבות הביתה כן.
הנסיעה לג'נווה מקהיר היא כמו המחשה של הפכים, העיר סטרילית כמעט, הרחובות נוחים האנשים מנומסים ובגדול העיר משעממת אך יפיפיה. קיבלתי הצעה להשאר אצל מנהלת ארגון באו"ם תמורת טיפול בכלבים שלה וכך היה באותם חודשים. גרתי 20 ק"מ צפונית לעיר, הוצאתי את אוסקר ולוסי לטיול פעמיים ביום ורכבתי לאורך אגם ג'נווה ומטעי תפוחים ואגסים כל יום לעבודה. חיים טובים. האופניים היו שיא הפשטות, זוג שקיבלתי מפטרישיה תמורת תיקונם (ששמחתי לעשות, ראו תמונה).
חוויות הרכיבה עצמה היתה מצוינת, ממש כמו בוסטון, האתגר הגדול היה מזג האויר. הקור והגשם הכריחו אותי למצוא ביגוד מתאים ומקלחת קרובה לעבודה. אולי מה שהיה חסר במיוחד היה חבר'ה, תמיד יותר כיף לרכב עם חברים והדרך לעבודה בתקופה זו היתה כמעט לגמרי שלי. התגעגעתי מעט לבוסטון...
ניו יורק סיטי
האופנה של הפיקסים בברוקלין שבשעה טובה הסתיימה לך לפני איזה שנה שנתיים הבהירה לי קצת את עניין התחבורה על אופניים. נוצר מן מצב שכל ילד מוויליאמסבורג, וכל תלמיד בNYU רצו אופניים בלי הילוכים ובלי ברקסים ובעצם כמה שיותר טרנדי וכמה שפחות פונקציונלי. אכן קורבנות אופנה.
בשנתיים לפני החזרה ארצה ביליתי את כל זמני בעבודה במנהטן ובקומיוטינג מפארק סלופ ליוניון סקוויר. הרכיבה היא קצת בתוך ברוקלין, מעבר על גשר ברוקלין (או מנהטן) ונסיעה בעיר עד רחוב 14. תכל"ס לא רכיבה קשה, איזה 45 דקות לכל כיוון ואולי שעה בחורף. את רוב הרכיבות עשיתי על אופני ביאנקי חדישות שקניתי מקלינט בבוסטון ואחרי זה עברתי לאופני ראלי שנת שבעים ומשהו שהיו ממש יותר כייפיות (שוב ראו תמונה). כמו תמיד, הקומיוטינג בין רחובות העיר הבהיר המון על העיר עצמה, בין רחובות שוממים בדרום ברוקלין לחופים הכיפיים של מנהטן ביץ' וקוני איילנד. הינו חבורה שהכירה משנות הלימודים בבוסטון והיינו רוכבים ביחד לחוף ואפילו היו כמה שהתחילו בעשיית סרטים (בהתחלה פירטיים) בפסטיבל שנהיה עם השנים Bike Shorts http://www.bikeshortfilms.com/ . מאד מומלץ לראות כמה סרטים של לוק סטיילס (Luke Styles) בחור חביב וחבר טוב, לשעבר רוכב הרים מאותו שנתון שלנו... זקנים.
התרבות של האופניים בברוקלין\ניו יורק סיטי די חזקה, עד כדי כך שהאופנה של האופניים עצמם עלתה על הפונקציונליות ולפעמים גם הכיף. המושגיםPoser וHipster הגיעו ממש משם ואפשר להבין למה. נהינתי מכל רגע של רכיבה חוץ מרגעי הסיכון כשהיפסטרים מנסים לרדת את גשר ברוקלין על פיקסים, אלוהים ישמור.
קהיר, סיכום
כל זמן הקומיוטינג בקהיר היה קצת כמו רכיבות ההרים שעשינו כילדים. למצוא ליין טוב בין המכוניות הישנות על הגשרים מעל הנילוס ובדאון טון המטורף היה ממש כמו רכיבת סינגלים. את השנה הזו אפשר להגדיר כקומיוטינג עם מאה אחוז ריכוז. אם מורידים את רמת הריכוז אפילו קצת הרכיבה נגמרת בשמשה של מונית. בקיצור אפשר להגיד בבטחה שאין תשתית בכלל לאופניים בקהיר אבל הסוד הגדול של העיר הזו זה הרכבת התחתית. בימים שלא יכולתי יותר ירדתי לרכבת עם האופניים, ספגתי מבטים מבוהלים, התנצלתי בפני כולם ונסעתי לי בכיף לאוניברסיטה ברכבת התחתית עם האופניים. ללא ספק אתגר של קומיוטינג עם נחמה גדולה בסאבוואי.
בוסטון:
בוסטון היא עיר של אופניים. אלמלא הקור הנוראי (פשוט אסון) הרי זו היתה העיר האופטימלית לקומיוטינג. מאחר וגרתי כמעט בעל חלק מהעיר ועבדתי בדרום, בצפון ובמקומות שונים יצא לי לרכב את רוב רובה של העיר. המודעות לרכיבה מאד גדולה ואי אפשר שלא להיתקל בחבורות רוכבים שישמחו לצרף אותך לקהילה שלהם. אולי הכי מהנה היא העובדה שרחוב JFK לאורך נחל הצ'ארלס נסגר לתנועת מכוניות ורק תנועת אופניים ורולר בליידס מותרת ביום ראשון. אמחייה.
כשנוסעים מדרום בוסטון עד להייד פארק נהיה מאד ברור ההבדל בין תשתיות הרכיבה. אחרי הכל העיר קיימרידג' שבה שוכנות אוניברסיטאות הרווארד MIT וכד' יש מספיק כספים לטפח גישה טובה לאופניים ולעומת זאת הערים הסובבות, לא מסוגלות לשמור על תשתית לאורך זמן. רכיבה מסאמרוויל בצפון עד להייד פארק זה ממש שיעור בהבדלי מעמדות שמשתקפות בתשתיות אופניים. כמה חברים טובים שלנו עובדים על תשתיות אופניים באזורים הקשים האלו ואנחנו מאחלים להם המון הצלחה!
בקיצור קומיוטינג באזורים עירוניים אפשרי תמיד. זו שאלה של מוכנות של יחידים ושל ניסיון של אותם יחידים. שלא לדבר על הפתיחות והכח הפוליטי של הרוכבים. באותה הזדמנות שווה להגיד תודה לחבר'ה של חיפה בשביל האופניים שרק התחילו ועושים עבודת קודש בעיר לא פשוטה.
בפעם הבאה נחזור להווה ונעדכן על כל הנעשה בסדנא, הAlignment Table המדהים ושני פרויקטים בהתהוות.
הנסיעה לג'נווה מקהיר היא כמו המחשה של הפכים, העיר סטרילית כמעט, הרחובות נוחים האנשים מנומסים ובגדול העיר משעממת אך יפיפיה. קיבלתי הצעה להשאר אצל מנהלת ארגון באו"ם תמורת טיפול בכלבים שלה וכך היה באותם חודשים. גרתי 20 ק"מ צפונית לעיר, הוצאתי את אוסקר ולוסי לטיול פעמיים ביום ורכבתי לאורך אגם ג'נווה ומטעי תפוחים ואגסים כל יום לעבודה. חיים טובים. האופניים היו שיא הפשטות, זוג שקיבלתי מפטרישיה תמורת תיקונם (ששמחתי לעשות, ראו תמונה).
חוויות הרכיבה עצמה היתה מצוינת, ממש כמו בוסטון, האתגר הגדול היה מזג האויר. הקור והגשם הכריחו אותי למצוא ביגוד מתאים ומקלחת קרובה לעבודה. אולי מה שהיה חסר במיוחד היה חבר'ה, תמיד יותר כיף לרכב עם חברים והדרך לעבודה בתקופה זו היתה כמעט לגמרי שלי. התגעגעתי מעט לבוסטון...
ניו יורק סיטי
האופנה של הפיקסים בברוקלין שבשעה טובה הסתיימה לך לפני איזה שנה שנתיים הבהירה לי קצת את עניין התחבורה על אופניים. נוצר מן מצב שכל ילד מוויליאמסבורג, וכל תלמיד בNYU רצו אופניים בלי הילוכים ובלי ברקסים ובעצם כמה שיותר טרנדי וכמה שפחות פונקציונלי. אכן קורבנות אופנה.
בשנתיים לפני החזרה ארצה ביליתי את כל זמני בעבודה במנהטן ובקומיוטינג מפארק סלופ ליוניון סקוויר. הרכיבה היא קצת בתוך ברוקלין, מעבר על גשר ברוקלין (או מנהטן) ונסיעה בעיר עד רחוב 14. תכל"ס לא רכיבה קשה, איזה 45 דקות לכל כיוון ואולי שעה בחורף. את רוב הרכיבות עשיתי על אופני ביאנקי חדישות שקניתי מקלינט בבוסטון ואחרי זה עברתי לאופני ראלי שנת שבעים ומשהו שהיו ממש יותר כייפיות (שוב ראו תמונה). כמו תמיד, הקומיוטינג בין רחובות העיר הבהיר המון על העיר עצמה, בין רחובות שוממים בדרום ברוקלין לחופים הכיפיים של מנהטן ביץ' וקוני איילנד. הינו חבורה שהכירה משנות הלימודים בבוסטון והיינו רוכבים ביחד לחוף ואפילו היו כמה שהתחילו בעשיית סרטים (בהתחלה פירטיים) בפסטיבל שנהיה עם השנים Bike Shorts http://www.bikeshortfilms.com/ . מאד מומלץ לראות כמה סרטים של לוק סטיילס (Luke Styles) בחור חביב וחבר טוב, לשעבר רוכב הרים מאותו שנתון שלנו... זקנים.
התרבות של האופניים בברוקלין\ניו יורק סיטי די חזקה, עד כדי כך שהאופנה של האופניים עצמם עלתה על הפונקציונליות ולפעמים גם הכיף. המושגיםPoser וHipster הגיעו ממש משם ואפשר להבין למה. נהינתי מכל רגע של רכיבה חוץ מרגעי הסיכון כשהיפסטרים מנסים לרדת את גשר ברוקלין על פיקסים, אלוהים ישמור.
קהיר, סיכום
כל זמן הקומיוטינג בקהיר היה קצת כמו רכיבות ההרים שעשינו כילדים. למצוא ליין טוב בין המכוניות הישנות על הגשרים מעל הנילוס ובדאון טון המטורף היה ממש כמו רכיבת סינגלים. את השנה הזו אפשר להגדיר כקומיוטינג עם מאה אחוז ריכוז. אם מורידים את רמת הריכוז אפילו קצת הרכיבה נגמרת בשמשה של מונית. בקיצור אפשר להגיד בבטחה שאין תשתית בכלל לאופניים בקהיר אבל הסוד הגדול של העיר הזו זה הרכבת התחתית. בימים שלא יכולתי יותר ירדתי לרכבת עם האופניים, ספגתי מבטים מבוהלים, התנצלתי בפני כולם ונסעתי לי בכיף לאוניברסיטה ברכבת התחתית עם האופניים. ללא ספק אתגר של קומיוטינג עם נחמה גדולה בסאבוואי.
בוסטון:
בוסטון היא עיר של אופניים. אלמלא הקור הנוראי (פשוט אסון) הרי זו היתה העיר האופטימלית לקומיוטינג. מאחר וגרתי כמעט בעל חלק מהעיר ועבדתי בדרום, בצפון ובמקומות שונים יצא לי לרכב את רוב רובה של העיר. המודעות לרכיבה מאד גדולה ואי אפשר שלא להיתקל בחבורות רוכבים שישמחו לצרף אותך לקהילה שלהם. אולי הכי מהנה היא העובדה שרחוב JFK לאורך נחל הצ'ארלס נסגר לתנועת מכוניות ורק תנועת אופניים ורולר בליידס מותרת ביום ראשון. אמחייה.
כשנוסעים מדרום בוסטון עד להייד פארק נהיה מאד ברור ההבדל בין תשתיות הרכיבה. אחרי הכל העיר קיימרידג' שבה שוכנות אוניברסיטאות הרווארד MIT וכד' יש מספיק כספים לטפח גישה טובה לאופניים ולעומת זאת הערים הסובבות, לא מסוגלות לשמור על תשתית לאורך זמן. רכיבה מסאמרוויל בצפון עד להייד פארק זה ממש שיעור בהבדלי מעמדות שמשתקפות בתשתיות אופניים. כמה חברים טובים שלנו עובדים על תשתיות אופניים באזורים הקשים האלו ואנחנו מאחלים להם המון הצלחה!
בקיצור קומיוטינג באזורים עירוניים אפשרי תמיד. זו שאלה של מוכנות של יחידים ושל ניסיון של אותם יחידים. שלא לדבר על הפתיחות והכח הפוליטי של הרוכבים. באותה הזדמנות שווה להגיד תודה לחבר'ה של חיפה בשביל האופניים שרק התחילו ועושים עבודת קודש בעיר לא פשוטה.
בפעם הבאה נחזור להווה ונעדכן על כל הנעשה בסדנא, הAlignment Table המדהים ושני פרויקטים בהתהוות.
האופניים של פטרישיה בז'נווה
הראלי (האפי) בברוקלין
הנוף מהמשרד בזנווה.
אוסקר ולוסי המדהימים שבזכותם היה לי איפה לגור. ותודה ענקית לפטרישיה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה